הפעם אני אתמיד



על פי החוק הראשון של ניוטון, כל מה שאני צריך כדי להתמיד זו דחיפה קטנה ושיעזבו אותי בשקט

יום חמישי, 30 בדצמבר 2010

על קומדיה מעולה של השמן והרזה (או: על אפכם ועל חמתכם)

בשבת הקרובה יפרדו מנויי הוט מהערוץ המיתולוגי ביפ. במסגרת ההכנות להתנתקות הזאת, שעברה בשקט התפלמוסי, הערוץ טוחן, במסגרת ממחזרת אף מהרגיל, את מיטב להיטיו. הלופ שאפיין את ביפ לכל אורך שנותיו מגיע לשיאו- סדרות המקור שלה יוצאות בשצף ממקורו של הבַרבור הספרותי בשירה של נונסאנס במבטא תימני. מהV.O.D הסדרות הידועות יותר ופחות כבר הורדו.

אפשר לדון ארוכות במשמעות של ערוץ ביפ, במשמעות ההורדה שלו, ביחס של הוט אל הצופים וביחס של הצופים אל הוט, והדיונים האלה מתקיימים; אך גם אם קולם לא מספיק חזק לטעמי, איני כותב את הפוסט הזה כדי להצטרף לשיח המדובר. כל מה שאני רוצה זה להסב את תשומת לבכם אל הפקה אחת של ערוץ ביפ שגם אם דווקא כן קלטתם אותה בראדר שלכם, סביר להניח שיירטתם אותה בנחרה קלה.

http://mad.walla.co.il/w/18-200/195831-18.jpg
תמונה היא השהייה מעולה שיוצרת מתח אצל הקורא

"שלום, אני אבי ביטר ואני סלב". כך נפתחת אחת מסדרות הקומדיה העבריות הטובות ביותר שיצא לי לראות- "אבי ביטר חי בסרט". אני בטוח שחלק מהקוראים מרימים גבה. הם ימשיכו להרים גבה עוד מספר פעמים במהלך הסדרה, ורוב הפעמים הקומדיה המעולה הזאת תנצל את ההזדמנות ותירק להם אל תוך האישון.

"אבי ביטר חי בסרט", מוקומנטריה בת שישה-עשר פרקים, מתחקה אחר מסע של אבי ביטר. מדובר במסע שניתן לראותו בשני מימדים מתלכדים: המסע הקולנועי של ביטר (שהוא מסע מאוד מצחיק) והמסע הנפשי-אישי (שהוא גם כן מסע מצחיק, אבל הוא גם מסע ייצוגי ומשמעותי ואפילו קצת עצוב). במסע הקולנועי מתחקה הסדרה אחר תהליך הפקתו של סרטו החדש של ביטר- סרט חדש בשרשרת סרטיו של במאי "סרטי הקָסֶטות" האגדי. ביטר רוצה הפעם להפיק סרט "מכובד" שיפנה גם למבקרים, והוא יוצא לדרך ארוכה כדי ליצור אחד כזה. במסע האישי מדובר בניסיון של ביטר שידוע בהגדרתו-עצמו כ"המזרחי המסכן" ושהפך לסמל בממסד האשכנזי, להשיג לעצמו קצת כבוד-עצמי חזרה, ובעיקר- חיבוק חם מאותה שכבת אוכלוסייה שבעטה בו.

בפרק הראשון של הסדרה מרוכזים מספר "סלבריטאים אשכנזים" שמזדהים כמעריצי ביטר, וכאלה ממשיכים להופיע לאורך הסדרה. קוואמי דה לה פוקס, ראפר שמאלני שמגיש תוכנית מוזיקה מגה-אלטרנטיבית בגלגל"צ, התחנה שביטר מרבה להתלונן על כך שדחתה אותו, מופיע שם, כמו גם למשל שרית וינו אלעד, שאומרת שהסרטים של ביטר הם "סרטי קאלט אצלה בחבר'ה". המעריצים מצטטים ברון משפטים מתוך סרטיו ושיריו של ביטר. ביטר נראה מחייך ויודע שיש לו את עדת התומכים מאחוריו. אך מאחורי התומכים האלו קיימת הדיאלקטיקה המאוד מעניינת שמנחה את התוכנית. האם החבר'ה המכובדים יותר ופחות צוחקים עם ביטר, או על ביטר? האם יש כאן קבוצת מעריצים מול תקשורת שרוצה את דמו, כפי שהוא אומר בסדרה, או ששניהם קצת צוחקים איתו וקצת לועגים לו? האם האנשים מהאקדמיה לקולנוע, שאליהם ביטר רוצה לפנות בסרטו החדש, יכולים להעריך אותו באמת, והאם אי פעם הם שנאו אותו כפי שהוא מציג את העניין? מה המקום של ביטר, הן כאדם והן כסמל, בחברה ה"תל-אביבית"? הסדרה מסתכלת על השאלה האם היה לו סיכוי מלכתחילה כפי שהיא גם מסתכלת על השאלה האם בכלל מגיע לו סיכוי כזה. היא מתייחסת לביטר ברצינות ובכבוד, אבל מכילה גם מפגן אדיר של הומור-עצמי. למרות רגעים של מגלומניה מוחלטת ביטר מודה לחסרונותיו והוא משחק בהם רבות בסדרה. אותו יחס הפכפך, בין הכבוד לבוז, מקבלת האליטה האשכנזית בה ביטר שוחה בניסיון להפיק סרט שיקובל על ידי "האוסקר הישראלי". גם הצופה מקבל יחס דומה מהסדרה.

במרכז העבודה של התוכנית נמצאים שני אנשים: אבי ביטר, כמובן, ואיתי שגב, שביים וערך. שגב בוחר לערוך את הסדרה בצורה שתגרום פעמים רבות לאנשים לזעוק "גזענות". מה שנפלא זה ש"חי בסרט" מוציאה את השד העדתי בצורה כל כך מחודדת על ידי הצגת גזענות דו-צדדית. היא אינה מתבוננת מסתכלת על הדברים מצד אחד של המתרס. יש כאן מבט רב כיווני, שלעיתים נראה כמעט כמתנגש אך הוא למעשה תמיד משלים, דרך צלמתו של שגב ואמרותיו של ביטר. מצד אחד, הסדרה מתעדת את אבי ביטר בהתנהגויות והתבטאויות שהן אנטי-אשכנזיות בבירור, מה שגרם לטוקבקיסטים לשייף את מקלדותיהם. אך הצופה שישב ויצפה בסדרה יכול לראות כאן מה שנראה כגזענות ברורה דווקא מהצד השני. נראה כאילו איתי שגב מתכוון להציג את ביטר כבהמה גסה שעולבת באינטליגנציה של הצופים. דמותו השמנה, העצבנית, המקללת, המרימה סיגריות מהרצפה, היא לא פעם דוחה ממש, אפילו גרוטסקית. העריכה ששוזרת בכל הפרקים את הרגעים המגוחכים ביותר מסרטיו מדגישה זאת. מי שיצפה ב"חי בסרט" חמש דקות יתלונן שהסדרה גזענית כלפי אשכנזים, אך מי שיחזיק פרק שלם עלול לחשוב שמה שהבמאי ניסה לעשות כאן הוא להסכל במבט ציני, אולי אפילו מרושע, על דמותו הפרימיטבית של ביטר כמעט סמן ימני של המזרחיות בישראל. הוא עלול לפקפק בכך שהסדרה באה לתת את הכבוד שאבי ביטר מכריז עליו, ולחשוב שהיא דווקא לועגת לו. ההפכפכיות הזאת, בין הכבוד לבין הזלזול, נמצאת במרכז הסדרה, והיא מצליחה כל כך טוב בזכות חוש הומור עצמי מפותח ביותר. ביטר מוכן ללעוג לעצמו, ההפקה מוכנה ללעוג לעצמה, וגם הצופה יאלץ ללמוד ללעוג מעט לעצמו על מנת לקבל את החוויה המלאה מהתוכנית. בזכות העשייה המצויינת הזאת ליווי ביטר במשך הפרקים הפכה מבחינתי לחוויה הרבה יותר מחייבת מהמצופה. בפרק הראשון צפיתי כי הפרומו הצליח לשכנע אותי להתיישב מול המסך, אבל ככל שהפרקים התקדמו גיליתי באיזו ציפייה אני נמצא לקראת שבת בלילה (אני עדיין זוכר שאז שודר הפרק השבועי בשידור הבכורה, לפני כשנתיים).

הדיאלקטיקה בסדרה באה לידי ביטוי לא רק ברעיונות שהיא מעלה, אלא גם בסגנון שבו הסדרה כתובה ומופקת. לפרקים היא בורקסית להפליא, מביאה את מיטב הקאלט הביטרי אל המסך בדמות טקסטים שמזכירים את סרטיו (כאן ראוי להזכיר את האנסמבל הבלתי נשכח של חבריו של אבי, שכוללים, בין היתר, את צ'יקו הגורילה ואת שאול הנמוך). אך בו זמנית היא מכילה הומור "איכותי" שיגרום עונג רב לכוזרים (אם כבר הזכרנו קאלט, אין ספק ש"כוזרים" הוא המם הגדול של הסדרה) שצופים בסדרה, זאת בעיקר בדמות של בדיחות רבות שמתקשרות לקולנוע ועטופות, שוב, בהומור עצמי משובח (למשל- בסצינה שדובר קוסאשווילי מנחה את ביטר בנושא קונטיניואיטי, חדי העין ישימו לב לחולצה של ביטר, שצבעה משתנה פתאום). הסדרה, שעוקבת אחרי ביטר בפגישתו עם עולם קולנוע הסינמטקים והברנז'ה התל אביבית, מערבבת גם כאן את שתי הקצוות לכדי בלבול נפלא ומאוד מצחיק של הצופה (ביטר על סרטו של ברגמן "פרסונה": "אני הולך למשחטה של חנניה, מביא עין של כבש (...)- נהיה לי אותו סרט".)
"חי בסרט" היא אמנם דיאלקטית, אך האלמנטים המנוגדים הם שמשלימים אותה לסדרה כל כך טובה. השמן והרזה יוצרים כאן אמנם סדרה שזועקת מדיסוננס, אך למרות זה הצופה לא יכול שלא להגיד שהדברים עשויים בהרמוניה. אפילו כשמתארים אותה אי אפשר להימנע מסתירות. 

ממבט ראשון הצופה יזעק שהסדרה גזענית. אחרי שיכנס לעומקה הוא ינסה לחשוב על מי בדיוק צוחקים פה. ממצמץ מול המסך, הצופה יעביר עצמו מתישהו לשאלה האם הסדרה נועדה להצחיק אותו, או שמא היא צוחקת עליו, כמו שהיא רומזת כמעט בגסות מספר פעמים, ופעם אחת בריש גלי, באחת מסצינות הסיום הגדולות ביותר שיצא לי לראות בכל ימי חיי הטלוויזיונים. לשאלת האם הזאת אין תשובה שחורה, וגם לא תשובה לבנה.


http://www.nrg.co.il/images//archive/300x225/959/097.jpg


כמובן שבסיס כזה הוא לא מספיק רק באחיזה התיאורטית של התסריט- "חי בסרט" משתמשת בו כדי להיות באמת מצחיקה ומעניינת כמעט לכל אורכה (לקראת הסוף היו נקודות חולשה, בייחוד בפרקי הצילומים של הסרט, אך הסדרה התעשתה על עצמה עם סיומה המרהיב). הסדרה מתבססת על קו עלילה רציף ומגובש תוך שמירה על פרקים תמטיים. כבר אחרי פסיפס הפתיחה מקבל הצופה שני פרקים של "ביטר בלימודי קולנוע" ו-"ביטר בלימודי משחק". הפרקים האלה מבהירים היטב את הרוח הכללית של הסדרה (אם לא אהבתם אותם, היא כנראה לא בשבילכם). מכאן מתחילים פרקים שיש להם גם משמעות נפרדת מהתפיסה הכללית של הסדרה; בפרק הרביעי אנחנו רואים את ההתנגשות בין אבי ביטר לצורה של ישראליוּת שאינה תל-אביביוּת כשאבי מבקר בקיבוץ לשם עבודה על הדמות שיגלם בסרטו החדש. בפרק השביעי אנחנו נחשפים במלוא העוצמה לתא המשפחתי של ביטר, שעל ייצוגו כאבא ואיך כל זה מתחבר למה שכתבתי פה אני אתן לסוציולוגים לכתוב (לצערי הרב סדרה כזאת לא תקבל יחס כמו שיצירה ספרותית הרבה פחות טובה תקבל).
"חי בסרט" מתכתבת רבות עם קולנוע וטלווזיה, לפעמים לועגת לדוגמאות המופת ולפעמים עושה להם כבוד. מעניין שהסדרה כולה מתנקזת לפרק סיום שהוא דוגמת-מופת לאיך צריכה סדרת טלוויזיה להסתכם ולהסתיים. מבחינת עלילה יש כאן חיבור קצוות מושלם וסגירת מעגל שמעלה חיוך גדול על הצופה, אך בעיקר יש כאן בעיטה חזקה לעבר איבריו המוצנעים של הצופה, בעיטה שמסכמת את הרעיונות העל-עלילתיים של הסדרה.

בעוד אני עובר על רשימת הפרקים אני נזכר בקטעים רבים וטובים- ניאומו הקאלטי של אבי נגר בפרק שיקום התדמית, הראיון שהתפוצץ עם כתב פנאי-פלוס בפרק היח"צנות... אני חושב שאם יש משהו ששכחתי להזכיר בפוסט הזה, שהוא ככל הנראה הדבר הארוך ביותר שאי פעם יכתב על הסדרה הזאת, זה שהיא מאוד מאוד מצחיקה. יש בה גם רבדיות מפתיעה בהומור, והצופה המסור יוכל לגלות כל פעם בדיחות סמויות יותר מן העין, לכל כיוון הומור שהסדרה פונה אליו.

"אבי ביטר חי בסרט" היא סדרה שמצליחה לגרום לך רגשות אשם ורגשות אשם על כך שחשת רגשות אשם. היא מצחיקה במובן הפרימיטיבי של הצחקה כמו שהיא גם אינטלגנטית. היא בהמית ובוהמית בו זמנית. עכשיו היא תרד מהמסך ותסתפק בפינה טחובה באתר קשת, שם היא נדחקת בפרסומות ולא מקבלת אפילו מקום לכל פרקיה, מפנה את הבמה לאחים הכוזרים מאמריקה.

יום רביעי, 8 בדצמבר 2010

על אש, אדמה, קרח וביבי נסיך-היסודות

ערב נר שביעי של חנוכה התיישבתי מול הערוץ הראשון והתחלתי צופה בחידון התנ"ך למבוגרים. השאלה היחידה שיצא לי לשמוע הייתה ניסיון הכשלה היתולי של נתניהו את האדון אבשלום קור, שכן פרשתי מהצפייה אחרי שעה של ניצול הבמה על ידי שר החינוך וראש הממשלה למטרות פוליטיות. שני הליכודניקים לחכו זה את פנכתו של זה למול מחיאות כפיים של הקהל הצוהל והצוה"ל. נתניהו שיבח את סער על זה שיזם את החידון, סער תיקן אותו ואמר שנתניהו יזם את החידון (וגם הראה גבורה אדירה בטיפול בשריפת הכרמל, שלשמה נתכנסו היום) ונתניהו חייך בהסכמה. חיוכו היה גדול אפילו יותר כשמר יצחק נבון ניצל את במתו כדי להבהיר שהוא זה שיזם את החידון ושהאמת חייבת להיחשף, וכן גם חיוכי. כחלק מהמסע הפוליטי בשעה הראשונה של החידון, מסע שעייף אותי עד שכשהגיע זמן החידון פרשתי לשים ראשי המנומנם על התנ"ך הרך, נתניהו הצהיר שיקים טייסת כיבוי על שמו של אלעד ריבן. מדובר במהלך ראוי אחד בהתנהלותו של נתניהו מול התקשורת תחת פרוייקט כיבוי השריפה, התנהלות שכללה, בין היתר, הזנקת מטוס הכיבוי הגדול ביותר בעולם אחרי שהכבאים הכריזו שליטה על האש ורגעי תקשורת מביכים בהם נתניהו פוקד על אנשים שמבינים הרבה יותר ממנו בכיבוי משימות מעורפלות וחסרות פשר. מפקדי הכבאות מגמגמים והוא מישיר למצלמה מבט הרואי עם ניסון ללחלוחית קלה בצדי עיניו.

מעשיו המטופשים של נתניהו המחושב, הסיקור התקשורתי האדיר והקריאות לועדת חקירה לא היו קורות אף אם 100 אלף דונמים של אורנים היו נשרפים, אילולא הצטרפו אליהם גם כמה אנשים. אסון האוטובוס, שהתרחש באופן שניתן לפשט אותו לכמעט אקראי, הוא שהניע את האש הטבעית לאש ציבורית, תקשורתית ומדינית. למזלו של נתניהו, בארצנו ארבעים הרוגים נשכחים במהרה, ובעזרת הצהרות כמו הצהרת טייסת אלעד ניתן להראות כלומד לקחים ולצאת עם קצת פיח-גיבורים מתחת לעיניו במקום 90% כוויות. ביבי, שכינויו כמו נגזר ממשפחת מלוכה בשבט מאיזור אקלים משווני, הוא נסיך-קרח שממשיך ללהטט בין שריפה להקפאה. יכולים להתלקח עוד עצים רבים ביער, ודובים- אין. תבוא האש וביבי יוכל לנופף במסקנות שהוסקו והכל יהיה טוב ויפה.


כל מעצב מתחיל יודע- רכז את תמונתו של נתניהו לימין המרכזי


אך ביבי הוא אולי שקול במקרה זה, אך הוא רחוק שנות דור מהמנהיג הגדול שהוא מנסה לשרטט. חוכמת מנהיג גדול היא לא רק בהסקת מסקנות ישירות.

0 שקלים, כך פרסם עיתון "הארץ" ביום שני, זה התקציב שמעמידה הממשלה לטיפולי מנע והכנה לרעידות אדמה. במשך כל ההיסטוריה הגיאולוגית של ישראל, הקדום והמודרני, רעידות אדמה חזקות מתרחשות בתדירות קבועה. אני בטוח שאני לא צריך לפרט כאן את העובדות היבשות על שנים ועוצמות שידועות לרוב הציבור. העובדות הנמצאות כמובן לנגד עיני נתניהו. ועדות שחקרו את הנושא הניחו מולן שחור על גביי לבן את החיזיון הניתן למניעה של אלפי הרוגים והרס בהיקף מיליארדים רבים. הרס והרג שיגחיך לא רק את השריפה בכרמל, אלא יוכל גם למשחקי הגרעין של אחמדיניג'אד. מנהיג כמו נתניהו מבין מהשריפה כי הוא צריך להקים טייסת כיבוי. מנהיג - או שמא עליי לומר מנהל מדיני, כי על מנהיגות אין כאן ממש על מה לדבר- אמת צריך להבין כי אם בעבר הוא מצמץ מול איתני הטבע, אולי כדאי שהפעם הוא לא יתן לאמא אדמה להכניס לו אצבע לעין.

ממשכנו הבטוח בירושלים הרע ביותר שיכול לקרות לנתניהו ברעידה הבאה הוא נפילת איזו לבנה על ראשו שתתן לו איזו הארה, אבל אז כבר יהיה הרבה יותר קשה לבחור על שם מי, מתוך רשימת הענק שתונח לפניו, תקרא יחידת החילוץ המיוחדת.