הפעם אני אתמיד



על פי החוק הראשון של ניוטון, כל מה שאני צריך כדי להתמיד זו דחיפה קטנה ושיעזבו אותי בשקט

יום רביעי, 29 ביוני 2011

על דיסני, קינקט וחינוך בראי עתיד משחקי הוידאו


 רבים התופסים את עצמם כגורמים בעלי סמכות חינוכית מרבים להלין על העובדה שהילדים כיום בוחרים במסכים במקום במגרשים לצורך הפעילות המשחקית שלהם. האם ניתן להאשים את הילדים? ומעבר לכך, האם יש במצב הזה עילה לאשמה כלשהי? 

ניתן להסתכל על הדבר המתקרא "משחק" כמורכב משני מישורים- המישור האחד הוא ההיבט הפיזי: הפעילות האקטיבית-משחקית- מהו הדבר שקורה במציאות כשמתבצע המשחק. המישור הזה יכול להתבטא ברדיפה של ילד אחד אחרי השני או בלחיצה מהירה על כפתורים. במשחקי וידאו זה מתבטא במה שמכונה gameplay . המישור השני הוא ההיבט המנטלי: הסיפורי, הרעיוני, החילופי-למציאות- במשחקי וידאו זה יהיה הסיפור והכלים הלא-משחקיים שנועדו להגביר את עוצמת האמון והחיבור למציאות האלטרנטיבית: סינמטוגרפיה, פסקול וכדומה.  

בניגוד למה שחלק מאותם גורמים מחנכים שהזכרנו נוחים לחשוב, משחקי וידאו מחליפים את משחקי החצר לא בגלל איזו תרבות עצלה שאוכלת בילדים כיום )בהעדר כפתורים שלא על בגדיהם, ניתן לראות ילדים רצים בחצרות בתי הספר בנמרצות לא פחותה ממה שהילדים "של פעם" ניחנו בה(, וגם לא בגלל מחסור בכישורים חברתיים- הילדים מתקשרים יופי כשהם משחקים יחד על הספה בסלון. לפי תפיסתי, הילדים מעדיפים משחקי וידאו כי הם מקנים את אותה חוויה מנטלית אלטרנטיבית למציאות שנחוצה למשחק בכלים הרבה יותר עשירים, מעניינים ופורצי גבולות. אומרים שדמיון הילדים הוא הפורה ביותר, אבל דמיון תמיד יוצא מתוך מציאות, ותפיסת המציאות שלהם היא עדיין מצומצמת. כשילד תופס על המסך את מקומו של חייל במלחמה שהתרחשה לפני שהוא נולד או שאולי תתרחש כשהטכנולוגיה המתאימה תבשיל הוא מקבל חוויה מהממת שגדולה בהרבה ממה שהוא יכול לאלתר עם חבריו במרחב המציאות. בעוד שניתן להתווכח מי מהשניים, משחקי חברה או וידאו, הם עשירים יותר מבחינת המישור הראשון (משחקיות) -וכיום יש דגש רב על להכניס עוד עניין לגורם זה במשחקי הוידיאו דרך טכניקות כמו בקרת-תנועה-, לא ניתן לשים סימן שאלה לגבי המישור השני. הרטייה שהילדים שמים על עינם כדי להעמיד פני פיראטים במשחק תפקידים לא יכולה לנצח מבחינתם גרפיקה מהפנטת של ספינה מתנודדת על נחשולים אדירי מימדים, ואני יודע עד כמה קשה להורים השטופים עצמם בנחשולים אדירי מימדים ומרובי פיקסלים של נוסטלגיה להשלים עם הצהרה זו. משחקי וידאו מנצחים בהיבט השני מבחינת החוויה הקונצפטואלית שהם מספקים ובעיקר בזכות הכלים שבהם הם מעבירים את המציאות של החוויה הזו, ואולי כדאי במקום לבָכות על כך, לנצל את הדבר הזה היטב.

E3 האחרון התאפיין במה שכבר הגדירו כ"פשיטת רגל קריאייטיבית". רוב המקטרגים בכיוון הזה ירו את חציהם לעבר התצוגה הבלתי-נדלית של משחקים שעולמם צר ככוונת רובה, אבל קיים דבר מאוד קטן אך מאוד מטריד בתחום היצירתיות שכמעט שלא זכה להתייחסות. הוא לוקח את אותם כלים טכנולוגיים שעמלו כה קשה כדי לפתח ומנצל אותם במקום לאותה חויה פורצת מציאות לדבר שיש לו השלכות מסוכנות של ממש לדעתי. בכנס של מייקרוסופט הוצג משחק שמהווה אלטרנטיבה לביקור בדיסנילנד. למעשה, יש לשקול כאן את המילה אלטרנטיבה- שכן ההיבט האלטרנטיבי היחיד שיש כאן הוא בעובדה שהביקור מתרחש בטלוויזיה ולא במציאות- חווית הביקור בפארק אמורה להיות אחד באקסבוקס לאחד במציאות. כשאנחנו מדברים על משחקי וידאו עד היום, תמיד ניתן לראות היבט של מציאות חילופית שנתן את אותו מימד קונצפטואלי שהתייחסתי אליו קודם. כן, גם כשמדובר במשחק כדורגל ממוחשב אין החוויה הרעיונית זהה לזו שמספק משחק כדורגל בשכונה- יש הבדל בין המגרש הסדוק עם הכדור המפונצ'ר וניהול הכוכבים בליגות הזהרות ביותר- ואלה ההבדלים שמצדיקים את קיום משחק הוידאו מול משחק הרחוב. גם כשהטכנולוגיה הגיימפליית תשתכלל לכדי חיקוי מדוקדק של הדבר האמיתי, ההיבט הזה, המנטלי-רעיוני, יצדיק את קיום המשחק הממוחשב. אבל הסיפור שונה כשמדובר ב"הרפתקאות דיסנילנד לקינקט". יש כאן תקדים -מלבד אולי Second Life  (יש מעט שוני בין הדברים וזה ראוי לדיון)- של משחק וידאו שלא בא לתת חוויה שלא ניתן לממש במציאות שלנו עקב סיבות כמו מגבלות מרחב הזמן-חלל, דרישות אימון קשות או החוק, אלא מתוך מקום של עצלות. יש כאן הצהרה שאומרת שהגראפיקה כבר מציאותית מספיק והמקום של משחקי הוידאו בתרבות הפופולארית מבוסס דיו כדי להציע גם חוויות שהן חלק נורמאלי מחיים של אדם כמשחק. כן, גם אם מלכתחילה ביקור בפארק דיסני הוא חוויה מלאכותית למדי, אלו פני הדברים- ההורים שהתלוננו שהילדים שלהם מחליפים את המשחקים במשחקי וידאו יאפשרו לילדים שלהם להחליף את החיים שלהם במשחקי וידאו. הורים שמתלוננים שהילדים שלהם מפתחים תרבות של עצלות דרך משחקי מחשב צריכים להבין שזהו קו פרשת המים- מתן לגיטימציה לחוות את החיים האמיתיים דרך מסך היא בעיה אמיתית, בניגוד לבחירה במשחקי וידאו על פני משחקי רחוב, דבר שכפי שהראתי יש לו צידוק אמיתי. זהו גם קו פרשת מים עבור המפתחים- כשהטכנולוגיה הגראפית מתחילה להגיע לרמת חיקוי מציאות גבוהה כל כך, עומדת השאלה כיצד יש לנצל זאת- האם כדי לתת עומק ששום מדיום אחר לא יכול לתת לחוויות ייחודיות ובלתי-אפשריות או כדי ליצור מין ערבוב ציני כלכלי בין המציאות למרקע. 

http://www.gamersyde.com/news_e3_kinect_disneyland_adventures_revealed-11208.jpg
טיול וירטואלי  בדיסנילנד




הילדים גם לא עיוורים כמו שאנשים בתעשייה חושבים. הם יודעים שהם לא יכולים ליהנות מסחרורי רכבות ההרים ומהבד הקטיפתי וספוג הזיעה של בובות הדיסני דרך הקינקט. כיום, לא משנה כמה הגרפיקה תהיה מציאותית, לא מדובר בחוויה זהה בצורה שמנסים למכור אותה. אבל הדבר מעלה תהיות מטרידות- מה יקרה כשבאמת תהיה הטכנולוגיה לספק חוויה ריאליסטית לחלוטין, גם במישור הפיזי ולא רק המנטלי? כמו שהזכרתי קודם, ברוב המשחקים אין הדבר משנה- אבל כשמדובר בסוג כזה של משחק, הדבר מעלה תהיות על אודות משמעות המציאות שכמו נלקחו מסרט מדע בדיוני.
 
ואם כבר בחינוך, תרבות פופולארית ודיסני עסקינן, הערה נוספת; יצא לי לצפות מכורך נסיבות בדרמה המשפחתית החדשה של דיסני, Secretariat. בסרט הגיבורה נמצאת בדילמה, האם למכור את סייח המירוצים המבטיח שלה בשביל כסף גדול ומיידי שיציל את המשפחה הנמצאת בחובות, או להמשיך נגד כל הסיכויים להכניס את הסוס לזירה ולקוות שחלומותיה יתגשמו (הפיכת הסוס לכוכב-על) תוך כדי סיכון של פשיטת רגל. הגיבורה בוחרת בצורה עיוורת בחלום שלה. וזה עבד לה הפעם. כן, דיסני מספרת את הסיפורים שבהם החלומות מתגשמים, וזה התפקיד שלהם. וזה טוב שמלמדים ילדים ללכת אחרי החלומות שלהם, אבל האם אין כאן טמינת מלכודת עבור הילדים? הסרט מבוסס על סיפור אמיתי, כך שיכול להיות שהיה הימור כזה גם במציאות, למרות שקל להניח שיש כאן דרמטיזציה; אבל בעוד שבסרטים הילדים רואים שוב ושוב את החלומות מתגשמים כנגד כל השיקולים ההסתברותיים, במציאות על כל אישה מאושרת כזו היו רבות שמתרסקות כלכלית ואולי גם משפחתית בעקבות החלטה כזו. אולי ערכים כמו חשיבה רציונלית ושקילות דעת הם בעלי משמעות מספקת בכדי להציגם בפני הילדים גם כן? למרבה הצער אלה לא ערכים שמוׂכְרים, ואם אתם רוצים להזכר שוב באינטרסים הכלכליים של תאגיד דיסני אתם מוזמנים לקחת את ילדכם לסיור קצר באחד מפארקי השעשועים שלו דרך האקסבוקס הקרוב ולהתרשם מהיחס המספרי בין החנויות הפורטות על נימי הנוסטלגיה הילדית ועל מיתרי הארנק (בביקורי האחרון והלא מוצלח בעליל ביורודיסני פאריז מצאתי בובות מיקי מכל חומר אפשרי אבל אפילו לא סרט אחד שלו) ובין המתקנים. אם הילד שלכם חונך להיות עיוור מספיק, אולי זאת אפילו תהיה בשבילו הגשמת חלום.

*****
נידונים בחיבור זה:
Disneyland kinect adventures
Secretariat (2010 film)

אין תגובות:

פרסום תגובה