הפעם אני אתמיד



על פי החוק הראשון של ניוטון, כל מה שאני צריך כדי להתמיד זו דחיפה קטנה ושיעזבו אותי בשקט

יום שני, 27 בספטמבר 2010

על אייקון 2010 (שניהם)

תצלומים: שי סנדיק

אני זוכר את הדברים בחדות בוהקת: השנה הייתה אלפיים ואחת, או אולי ושתיים, אני לא בטוח. מה שידוע לי הוא שהייתי תלמיד כיתה ג' (אני מקווה שאחרי החישוב הקצר אף קורא לא יסגור את החלון ולא יחזור לכאן לעולם), והיה לנו שיעור התעמלות באולם הספורט. שני חברים שלי עמדו על הבמה ודברו בצורה מוזרה. זה נשמע לי קצת מוזר עכשיו, אולי זה לא היה אולם ספורט אלא איזשהו אודיטוריום. אולי זה בכלל לא היה שיעור, אולי הפסקה. בכל מקרה, לא הייתה זו שיחה תגובתית נורמלית בה אחד נותן הצהרה והשני מחזיר לו על פיה, אלא כמו מעיין דיון מונחה, בו אחד מתאר מה הוא עושה והשני מתאר לו מה קורה בתגובה. גם נושא הדיון היה מוזר מאוד ולא קשור לאווירה האפורה של אולם הספורט בחורף (או של האודיטוריום בקיץ). שאלתי אותם למעשיהם והם אמרו לי שהם משחקים "דיאֵנדי". מהר מאוד נתפסתי לְמה שלא היה בדיוק D&D אלא פשוט מעין משחק תפקידים דיבורי-חופשי שיכול היה להיות על בסיס של כל פאנדום שהוא, גם פנטזיה ימי-ביניימית כהלכה, אבל גם, לדוגמה, סדרת האנימציה של ג'קי-צ'אן והקמעות שכולנו ראינו ואהבנו אז. המשחקים היו תוססים ומלאי דמיון ונשאבתי אליהם מהר מאוד. התחלתי לחפש חוג "מבוכים ודרקונים"', שכן המשחקים החובבניים לא הספיקו לי. בבית ספר החדש שלי, בכיתה ד', נרשמתי לחוג כזה שנוהל על ידי "שושנת המדבר", מעין ארגון של חוגי משחקי תפקידים. התחלתי ללכת לכנסים ולקרוא ספרים בתחום, ואני זוכר שכשהייתה תחרות בניית הרפתקאות למשחקי תפקידים ראש הארגון בכבודו ובעצמו הכריז שההרפתקאה המנצחת היא ברמה של ספר בסדרת "רומח הדרקון". נרגש כמו שרק ילד בכיתה ד' יכול להיות (לא באמת, גם אם הייתי בכיתה ג' הייתי יכול להתרגש ככה, אולי אפילו יותר) קניתי את הספר הראשון ונשאבתי במהרה. בעקבות ספרי רומח הדרקון, בליעת ספרי פנטזיה נהייתה חלק מהוויתי היום-יומית. כן, בסופו של דבר התבגרתי, אבל אין ספק שהפנטזיה הקלאסית עיצבה הרבה מאוד את המעט שאני היום. ועל כן, מתוך כיבוד המסורת ואהבה שנותרה לי למה שהז'אנרים מסוגלים לו, אני עדיין מקפיד שנה בשנה ללכת לכנס "אייקון", הכנס הישראלי השנתי הגדול ביותר ל"פנטזיה ומדע בדיוני". ומכיוון ש2010 היא שנה ככל שנה, ביום ראשון העדרתי רגליי מביתי וצעדתי (אם אני אגיד שלקחתי מונית שירות אני אאבד עוד כמה קוראים) לכיוון פסטיבל אייקון.

כנס אייקן זכור לי תמיד כאירוע גדול, והשנה הוא אף הורחב לחמישה ימים על "שני כנסים": כנס "אייקון TLV" שממוקם בסינמטק תל אביב' וכנס "אייקון מבעד למראה" אשר ממוקם באולם של מפעל הפיס ובבית ספר תיכון הסמוכים לסינמטק . אני באמת שלא יודע מה זה אומר ומה ההבדל בין הכנסים. כנראה שהפנטזיה של מארגני האירוע הייתה לקבל הקלות במס. אולי גם הם רצו לקחת את החלקים המביכים יותר, כמו מופעי תחפושות, למעין חצר אחורית, ולא לשים אותה באותו מתחם מכובד יחד עם פסטיבלי סרטים בין-לאומיים. תכננתי להגיע לכנס אייקון (או איזה מהם שלא יהיה) ביום שני, מכיוון שבתוכניה היו מספר אירועים שנראו לי מעניינים. בסופו של דבר התברר שחברי רואי מאירמן (שמבצע עריכה לשונית עבור הבלוג הזה) זכה בתחרות תרגום (כדי לא לגנוב למקום הראשון את הפרס בפעם השישית), ולכן נלוותי אליו ביום ראשון על מנת שיוכל להגיד את דבריו לאומה ולקבל את הפרס.
למרות שיום ראשון היה שקט יחסית (אין לי דרך לקבוע שבאמת היו שם פחות אנשים מבימים אחרים שכן ויתרתי על הימים אחרים, אבל מההרגשה שלי הפסטיבל עדיין היה בראשיתו ורבים מקהילת הפוקדים דילגו על יום זה) עדיין לא צריך היה שום צורך במכשירי GPS למיניהם: את סינמטק תל אביב בימי אייקון אפשר לאתר על ידי זרם אנשים שאי אפשר לטעות בו. לבושים בגלימות אדומות, צועקים באנגלית בקולי קולות כדי לפצות על תסביכים של תשומת לב ובטחון עצמי, אותם אנשים אולי עושים שם רע לקהילת ה"פנטזיה ומדע בדיוני" בארץ, אבל לפחות מסייעים מאוד למציאת הפסטיבל. זה מתחיל בטפטוף של אישה עם מעדר והופך לזרם בולט. באמת שיש לי המון מה לומר על האנשים האלה, אבל בפוסט הזה אני אתאפק.

האנשים האלה

בכל מקרה, כשהגעתי למקום תקפה אותי עייפות גדולה. אמנם עוד לפני פחות מתשע שנים הייתי בכיתה ג', אבל כשאתה רואה שניים עשר אנשים סוחבים על אפיריון איש גדול מידות בחולצה ורודה צמודה, שיכול להיות שגילו כפול משלי, הרצון מניע את הרגליים לכיוון נגדי (הצעירים עלולים לחשוב שהם הגיעו לאירוע לא נכון שקשור לקהילה לא פחות צבעונית, אבל לצערם אין כאן שום טעות). אני בטוח שבשלב הזה, אחרי תחושת הקבס שאני מביע, שואל הקורא מדוע אני פוקד את פסטיבל אייקון בכלל. אז אענה: א. על מנת להתעדכן בהוצאות חדשות של מוצרים שקשורים לתחום ולעשות קניות. וזהו, בעצם. בית זה כבר הביתה. השנה בעצם רציתי גם ללכת כדי לסקר את הפסטיבל, מה שבכלל לא עשיתי בסוף כי לא היה לי כח להתמיד ולבוא לימים אחרים ולקחת חלק בפעילויות שונות (למרות זה אני עדיין כותב, ולמה, זאת שאלה כבר יותר מסובכת). אז פשוט באתי לעשות קניות.

מתחמי הפסטיבלים (וזה באמת מגוחך להתייחס לזה בלשון רבים), עמוסים למדי בדוכנים שמוכרים סחורות שמתקשרות למדע בדיוני ופנטזיה- ספרי קריאה, חוברות וספרי קומיקס, משחקי וידאו, בובות זוויתיות ("אקשן פיגרס") ועוד. מיהרתי להגיע לדוכנו של אלי "הספר הלבן" הרשטיין- מחשובי האנשים בקהילת המד"ב בארץ, אשר הקים בין היתר את הוצאת "ינשוף" ואת מגזין ISF.
כאב לי לראות שאלי, שמקפיד להוציא לאור ספרים מרתקים ושונים, נאלץ להוציא השנה במציאות הנוסחתית של הקהילה הנוכחית, רק ספרים של אסימוב, ולא להביא מספרייתו בחירות מרתקות אך מסוכנות, מהסוג שמאלץ אותו למכור אחר כך ספרים מצויינים בחמישה שקלים. אם תסתובבו בשאר הדוכנים תראו שהספרים העיקרים שיצאו השנה הם מהנוסחאות המוכרות של "רומח הדרקון" וטרי פראצ'ט. הדבר היחיד שספרים כמו "ממלכות נשכחות" מאתגרים זה את המושג פנטזיה, האם נוסחה מוכרת עומדת בתקן הדמיון של הז'אנר? וגם השנה לא ראינו כמעט שום שמות ישראליים על הכריכות בדוכנים. אפילו ממכירות היד השנייה התעצבנתי; כשערערתי על המחיר של עותק של "חולית" בדוכן לספרי מד"ב עתיקים, התנפלה עלי הגברת המוכרת כמעט ברשעות, מוכיחה שוב שאין שום תרבות סחר יד שנייה ואספנות בארץ, שמיקוח הוא חלק אינטגרלי בה. דווקא מתחום הקומיקס רוויתי נחת. אמנם תרגומים לכותרים זה דבר נדיר, אבל המבחר והמחירים היו הוגנים בהחלט. את אוגדן Watchmen קניתי בעבור 95 ש"ח, מחיר כמעט זול בקנה מידה עולמי. גם יוצרים מקוריים מילאו את פינות הפסטיבל. אולי האיכות מפוקפקת, אבל זאת יוזמה חשובה. גם בתחום של דגמים ואופנה היו דוכנים מקוריים שנראו היו לי עומדים בתקן גבוה, וגם אם אותי אישית הם לא עניינו, הרי זאת יוזמה ברוכה.


דוכן כובעי אנימה וצילום תקריב של דגם שמתאר סצינה שגרתית מתוך דוכן מכובד בנושא.



הדוכנים, המכירות, והמפגש הקהילתי הם אמנם חלק יסודי מאייקון, אבל את המימד המכובד שלו בקנה מידה ארצי מקנים לו ההרצאות המגוונות והסרטים שמוקרנים בו. אנחנו תכננו לבדוק את הפעילויות של השנה ביום שני, אבל בסוף היום הראשון הייתי מרוקן נפשית והחלטתי לא לחזור. יצא שהאירוע היחידי שנכחתי בו היה אירוע הסיכום של "להפחיד בעברית", אירוע בו הוכרזו המנצחים בתחרות מעניינת, חשובה ומקורית. למרות שלמארגנים היו את כל הקלפים כדי לסחוט את התשואות- חבר שופטים מעולה, הצעות מעניינות ואפילו פרס כספי שנותן תוקף ורצינות לתחרות, האירוע עצמו היה לא מאורגן, לא מסוקר (כמעט שלא הגיע קהל, חבל מאוד), השמות שהוכרזו היו לא נכונים, המנחה לא ידעה לבטא את שמות חבריה וכו'. למרות זאת, הלוואי ורק יהיו יותר ויותר תחרויות כאלה. ואכן, בניגוד לכנסים בתחומים יותר אזוטריים, ובניגוד לשטף התלונות שלי, אפשר לציין שבאייקון יש הרבה אירועים ראויים ורציניים וארגון הפסטיבל מכבד את התחום: הזמנות אישים בכירים (סופרים גדולים כמו ניל גיימן כבר חתמו שם ובמאים ברמה גבוהה ליוו את הקרנות סרטיהם), תחרויות של סיפרות בנושא ושפע אדיר של הרצאות ופאנלים הן רק כמה דוגמאות.

אחרי הטקס התחלנו בדרך חזרה הביתה. שנה הבאה אני אחזור לאייקון. אני אהיה זקן יותר ועייף יותר. אני מקווה שבכנס הבא יצליחו לעמוד באחת מהסיבות הטובות להתעסק בפנטזיה- להסיר מעליי קצת את העייפות.
(אנשים אחרים לקחו את המושג פנטזיה לכיוון אחר לגמרי. ראו אילוסטרציה)

אילוסטרציה

~~~~

ורואי מאירמן מוסיף:

בניגוד לכַתבי-חברי הנ"ל, חזרתי לאייקון ביום שני כמו שתכננתי, על מנת להשתתף בשני אירועים קטנים נוספים של הפסטיבל. אני מאמין ששלושת הפעילויות שבהן נכחתי, כולל טקס הענקת הפרסים של תחרות התרגום, מהווים מעין מיקרוקוסמוס של הפסטיבל הזה: הרצאה, סרט, ואירוע מיוחד.

הסרט שראיתי נקרא פאנדורום, סרט מדע בדיוני מאיים של הבמאי קריסטיאן אלוורט, שנכח בסרט וענה על שאלות לגביו בסופו. הסרט הוקרן במסך הקולנוע של הסינמטק, שלצערו הרב של הבמאי אינו תואם את המידות הרגילות של סרט באיכות גבוהה (לדבריו, הצפייה בסרט הייתה מכאיבה לעיניים). מחיר הסרט היה גבוה משל סרט רגיל בקולנוע, על אף שהוא הופק בתקציב מצומצם, של רק כמה עשרות מליוני דולרים, ובאופן חצי-פרטי. אייקון מציע סרטים יוצאי דופן, ברמה גבוהה, זרים ומשונים, אבל במקומכם לא הייתי מגיע לאייקון רק בשביל לראות אותם. למזלי הרב, הסרט הזה היה סרט טוב מדע בדיוני במיוחד. ואצלי טוב זה לא Avatar או Resident Evil, שהם תאווה לעיניים ותועבה למוח. הסרט מציג שילוב מעולה של אימה, אקשן, ומדע בדיוני שלא ניתן למצוא בסרטים המוכרים בקולנוע. הוא הצליח לגרום לי לחשוב על העתיד של האנושות בעוד כמה עשרות שנים ועל מספר החתיכות שישארו מהגיבור הראשי בסוף הסרט- בו זמנית. אני לא מתיימר להיות מבקר סרטים, אבל אני אתאר אותו בקצרה, בתקווה שאולי תראו אותו בעצמכם. שני חברי צוות מספר 5 מתעוררים מהתרדמת המתוכננת שלהם על ספינת ענק שנשלחה לחלל, יותר ממאה שנים מהיום. כמו שאמור לקרות למי שנמצא בתרדמת במשך שנים, הם לא מצליחים להיזכר מיד מי הם ומה תפקידם בספינה, והזכרונות שלהם חוזרים באיטיות. במהרה הם מגלים שספינת החלל נטושה, ומאכלסים אותה יצורים דמויי אדם, שנראה שכל מחשבתם עסוקה באיך לזלול את היצור החי הקרוב ביותר ולא דבר מעבר לכך. בזמן של כמה שעות מגלים השורדים המעטים את הזוועה שעומדת מולם. הספינה איכלסה בעבר כשישים אלף אנשים מכדור הארץ, שחדל להתקיים, ובה נמצא השריד האחרון לאנושות, הסיכוי האחרון להישרדות כולנו. אין עוד אדם בעולם שיכול לעזור להציל אותם, ואין להם לאן להסתובב.

הסרט דן באבולוציה, בעתיד החיים על כדור הארץ שאוכלוסייתו מתפוצצת אט אט, ובמה שעלול לקרות אם לא נשלוט בעצמנו ובמשאבי כדור הארץ. הוא גם מנסה לעמוד על מערכת החוקים של האדם, בעוד הגיבורים בו נעים מטירוף וקניבליזם לגבורה. הוא משאיר הרבה חורים לא ברורים לגבי גורל כדור הארץ והאנושות, אך אלו מאפשרים לצופה לחשוב אל מעבר להתרחשות בו, במקום להתבלבל. למי שתוהה, המילה פאנדורום היא תיאור למחלת נפש (בדיונית) שעלולה ליפול על אדם ששקע בתרדמת על ספינה לאורך זמן, שגורמת לאיבוד עשתונות ופאראנויה.


צילום: למי איכפת מי צילם, במילא אף עורך-דין לא קורא כאן.


הסרט היה חוויה נהדרת, והשיחה של הקהל עם הבמאי לאחריו הייתה חוויה בפני עצמה. לאחריו הלכתי עם חברי (שי סנדיק, שצילם עבור הכתבה) להרצאה על השטן ביהדות. כמו שקרה באירוע הסיום של תחרות תרגום שמות המפלצות, גם כאן היו בעיות טכניות ובעיות בתוכן. בהרצאה הארוכה (ולדעת חבר אחר שלי, מייגעת) נכחו 4 מרצים, שכל אחד הוא מומחה בתחומו, וכל אחד נתן מידע חשוב, עדכני, ומעניין. לצערם הרב, לא היה להם מושג על מה מדבר המרצה שמשמאלם ומימינם.

המרצה הראשון דיבר על השטן, עזאזל, ושאר השמות שניתנו לו, והראה שיש לנו הרבה חורים שחורים בתרבות. ביום כיפור מוקרב קורבן לעזאזל, ונראה שאותו עשה-אל הוא דמות חשובה מאוד. או שבכלל עזאזל זה שם של מקום? ספר איוב כתוב גרוע, או שהוא יצור מרושע? בכל אופן, הוא הדגים לנו שחכמי התלמוד וכותבי המקרא לא הצליחו לתאם גרסאות, וכנראה לא היו סגורים ביניהם על קיום של דמות אויב לאל היחיד. ספר איוב וחנוך מציגים שתי דמויות סותרות מאוד של אותו שטן, ולכן ניתן להסיק שאי אפשר להסיק כלום. מעניין, אבל מרגיש רע לדעת שאין לך סיכוי לדעת.

המרצה אחריו הסבירה על שדים שונים. מה שהפריע לי מאוד היא שההרצאה הסתמכה לחלוטין על ארכיאולוגיה והכרת תרבויות קודמת, בניגוד למרצה הקודם שהשתמש במקורות כתובים יהודיים. אומנם זה נשמע כאילו הדברים משלימים אחד את השני, אבל הם בעיקר יצרו אצלי כאב ראש. נושא מעניין, אבל ארכיאולוגיה זה לא התחום שלי, ואני לא צריך לדעת איך ציירו שד לפני אלפי שנים כמו שרציתי לדעת על השטן ביהדות. רק כדי לסבר את האוזן, אומר שקמיעות כנגד שדים היו דבר מקובל, ועל מנת להגן על הבית מפניהם היה צורך לכתוב לשד שתפסו אותו ולהציג בפניו ציור של דמותו תפוסה בשלשלאות. ברוב הציורים הללו ניתן היה למצוא רגלי חיה (הרבה פעמים תרנגולת) קרניים או כנפיים.

המרצה השלישי הסביר על ציורי השטן בקלף השטן (קלף מתוך סדרות קלפים לגילוי עתידות). הוא בעצמו, כך הבנתי, מגלה עתידות, והוא ניסה להסביר לנו מדוע קלף השטן נראה כמו שהוא נראה בימינו. בכלל לא באתי מוכן להרצאה הזאת, כי אני לא משתמש או מכיר קלפים לחיזוי עתידות, וגם ההרצאה הזו הוסיפה לי מעט מאוד ידע קונקרטי על השטן ביהדות. לידע הכללי שלכם אומַר שהשטן הוצג כבר לפני שלוש מאות שנה בתור דמות כאוטית ביותר ומלאה מיניות, אבל לא מרושעת, מה שמאוד התאים ללהקות המטאל שניסו להציג את שבירת המוסכמות ואת היציאה מהמסגרת.

לסיכום! היו 3 הרצאות מעניינות, כל אחת בנפרד, אך לא הצלחתי ללמוד הרבה על מה שרציתי, וכנראה אשמים בזה מתכנני האירועים בפסטיבל שלא דאגו שההרצאה באמת תיתן מידע רלוונטי על שדים ושטנים ביהדות. בכל זאת אני רוחש כבוד למרצים וחושב שלכל אחד בנפרד היה חומר מעניין שהוא נתן למחשבה. אני רק יכול לשער שגם בהרצאות אחרות המרצים לא היו כל כך מתואמים ביניהם.

אין תגובות:

פרסום תגובה