הפעם אני אתמיד



על פי החוק הראשון של ניוטון, כל מה שאני צריך כדי להתמיד זו דחיפה קטנה ושיעזבו אותי בשקט

יום שישי, 3 בספטמבר 2010

על הודו למתחילים ושני ספרים טובים

מעל הראש שלי תלוי בכבדות כבר מספר שנים ספרה המרשים (אני חושב, לא יצא לי לקרוא בו יותר מדי) של ליהי יריב לאור- "דקדוק הלשון הסינית המודרנית". צמודים אליו לא מעט ספרים ללימוד יפנית. אני מחשיב עצמי כבעל עניין רב במזרח אסיה (אהבה שנעוצה ומתמקדת ביפן). אני לא יכול לחכות ליום שבו אעזוב את תפקידי כרועה צאן בארצות החשיכה ואנשק את האבנים הקדושות של חומות טוקיו. למרות שמאהבתי ליפן התפשטתי גם להתעניינות בסין ועניין כללי באיזור, אפשר לומר שלא רק שלא התעניינתי, אלא סלדתי ממש מהודו, שכנתה הגדולה והדרומית של סין. מה הסיבה לסלידה הזאת? ייתכן שתמונות הילדים הרעבים טשטשו את רצוני להתחקות אחר ההיסטוריה והתרבות שלה, או אולי זו דווקא הנהירה ההמונית של ישראלים להודו (מוזר, העניין לא ממש מפריע לי בנוגע לטורקיה למשל, אבל אני מניח שאחד הדברים שתורמים לאהבתי כלפי תרבויות במזרח אסיה זה עד כמה שהן שונות מהישראליוּת).

לאחרונה קראתי שני ספרים שיש בהם הרבה מן המשותף- שניהם עוסקים ברמה כזאת או אחרת בהודו, ועוררו בי עניין בה; שניהם זוכי "פרס בוקר" לספרות; בשניהם טיגריס מהווה חלק אינטגרלי מהסיפור; ושניהם, כל אחד בדרכו, ספרים מרתקים אשר מעבירים בהנאה ובהומור תכנים אכזריים ומעוררי מחשבה.

את הראשון יצא לי לקרוא לפני מספר חודשים- "חיי פי". הספר, אשר נכתב על ידי יאן מורטל וזכה בפרס בוקר בשנת 2002, מתרחש בהודו רק בחלקו הראשון של הסיפור. בניגוד לספר האחר שאדבר עלי אשר מתמקד בחיים בהודו, ב"חיי פי" הודו נמצאת רק ברקע לסיפור, אך התיאור השובה של החיים בה בשנות תחילת עצמאותה, אשר מבוסס על מחקר מקיף של הכותב ומתמקד בעושר הדתות, עורר בפעם הראשונה שזכורה לי סקרנות אמיתית לגבי הודו.

עם זאת, הסיבה לקרוא את "חיי פי" היא לא תיאור ילדות הגיבור בהודו, אשר מהווה רק חלק קטן מהסיפור. מדובר בסיפור הרפתקאה נפלא ומפתיע שכל פרט על עלילתו עלול לפגוע בחווית הקריאה. הספר הדק הזה לא ייכנס לקטגוריית "ספרות גדולה", בכל מובן שהוא, אבל בקריאתו העצורה הוא מפעיל קסם רב על הקורא. הספר תפס אותי לחלוטין ולא הנחתי אותו עד שלמרבה הצער (וקצת הקלת הזדהות עם הגיבור) ההרפתקאה המטלטלת נגמרה. הסוף מפתיע ולכן מומלץ להימנע מלקרוא תקציר מכל סוג שהוא (אפילו מפאת ספויילר לבן).

מעבר לתיאור המעניין של הודו, הקריאה הקצת מזעזעת וקצת מצחיקה טומנת בחובה עיסוק בלא מעט נושאים מעוררי מחשבה. מלבד הנושא המעט מכובס של הישרדות, שכתוב לעילא ובמקוריות ומצליח להעניק חיוּת (וחיוׁת) לנושא, הספר עוסק, כפי שהוא מצהיר, באמונה ובמשמעות הדת מול האמונה הזאת. אבל יותר מכל, הספר עוסק לדעתי במשמעותו של סיפור וחשיבותו תוך כדי התבוננות על הגבול הדק בין חיים, מוות ופנטזיה. הסופר מטפל בנושאים אליה באופן כובש ביותר.

כמו כן, צפו לגלות עניין רב בטיגריסים אחרי הקריאה.

עטיפות הספרים במהדורה העברית

http://simania.co.il/bookimages/covers56/562020.jpghttp://www.kinbooks.co.il/Media/Uploads/chyey_pay_Big.jpg

גם הספר הבא שאני אדבר עליו עוסק בטיגריס. הפעם מדובר בכינויו של הגיבור, "הטיגריס הלבן" ("החיה שמופיעה בג'ונגל פעם בדור"). בניגוד ל"חיי פי", "הטיגריס הלבן" הוא מסוג הספרים שמשתחלים לקטגוריית "ספרות גדולה". "הטיגריס הלבן" כבר נכנס בזמן הקצר מאז יציאתו לתוכניות לימוד אוניברסיטאיות בתחום של Contemporary Literature. הוא ספר חשוב יותר ומשמעותי יותר. הודו היא התפאורה והגיבורה בו, ולא רק רקע כמו ב"חיי פי". אם אתם מעוניינים לקבל מבט מעניין ומפוכח מנקודת מבט של הודו הכפרית, ממנה מגיע כותב הספר ארווינד אדיגה, הספר הזה הוא הזדמנות מרתקת. בי הוא הצליח לעורר עניין גדול.

העלילה טווה את סיפורו של "מונה" (שמשמעותו ילד, שכן אביו גורר הריקשה לא יכול היה לאגור את האנרגיה הנדרשת לבחירת שם לילדו). בניגוד לגיבור "חיי פי", בן להורים מבוססים אשר מנהלים גן חיות, מונה הוא בן למשפחה כפרית ענייה מרודה מקאסטת הלוואי, "עושי הממתקים". בכפר שלו האדם שזוכה להערצת הילדים, האדם שהצליח לפרוץ בצורה המשמעותית ביותר את הכלוב הכפרי ולהתרחק ממנו, הוא נהג אוטובוס. מונה הקטן מצטיין בבית הספר ומובטח לקבלת מלגה, אך המשפחה הענייה לא יכולה להרשות לעצמה זוג ידיים שלא מפרנס ושולחת אותו לעבוד עם אחיו בבית התה. אבל מונה נולד יזם, ועוד בבית התה הוא מאזין לשיחות היושבים ולומד, מתכנן את דרכו החוצה מהחשיכה של הודו הכפרית אל הזוהר הגדול והעשיר ב"הודו המוארת".

הסיפור, כמו "חיי פי" מעביר סצינות מזוויעות אך שומר לארוך כולו על הומור מסויים. הוא כתוב מצויין דרך נקודת מבט מגוף ראשון, אשר מאפשרת חווית קריאה אוטנטית ושואבת. תוך כדי סיפורו המדהים של גיבור הספר נותן סיפורו מבט על הודו המודרנית ועוסק דרך מבט זה בתֶימות רבות: הניגוד המבעית בין הכפרים העניים של הודו לעושר הראוותני שבערים גדולות; דטרמניזם חברתי ומשמעות הדמוקרטיה בהודו; משמעות המשפחה והנאמנות אליה מול עצמאות; הגלובליזציה והחיים בין הודו לאמריקה; היחסים בין מוסלמים להינדים בצפון הודו, והצורה שבה הודו מציגה עצמה לעולם, בעיקר היחסים בינה לבין סין.

בכל מקרה, בין אם יש לכם עניין בהודו, בין אם אתם רוצים לקבל פיסה קטנה של פרספקטיבה על הודו המודרנית ובין אם פשוט מתחשק לכם לקרוא ספרים טובים מהשנים האחרונות, אני ממליץ לכם להניח את ידיכם על הספרים הללו.

ואולי הגיע הזמן שלי לקרוא את "ילדי חצות".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה