בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי מיואש יותר ויותר ממגוון הסרטים שמספקת לנו הוליווד. אולי זה אני ואולי זו התעשייה, אבל אני מוצא את עצמי פעם אחר פעם מתקשה במציאת סרט הוליוודי שיעניין אותי מלכתחילה, וכשאני מוצא אחד- לרוב אני מתאכזב. הדבר גרוע במיוחד בקיץ; דווקא בתקופה שבית הקולנוע המוחשך והממוזג מהווה מפלט מצויין, האולמות מוצפים בהמשכונים הידועים לכל ברמתם המפוקפקת, בסרטי ילדים בסגנון "חיות מדברות 17- יש צחוקים", מעט סרטי קומיקס ממוצעים ומעט סרטי אקשן ממוצעים. אך למרות זאת, בכל קיץ אני יודע שבין כל סרטי הזבל, בין כל סרטי הילדים שנועדו לספק איזשהו בייביסטיר להורים המיוזעים, סטודיו פיקסאר יפתיע ויתעלה על עצמו כל פעם מחדש עם פנינת אנימציה שהמונח סרט ילדים יעליבה.
בשנים האחרונות פיקסאר מספקת לנו סרטים מעולים מדי קיץ. גם השנה הם לא איכזבו עם "צעצוע של סיפור 3", אך העובדה שסרט טוב כל כך נמצא לדעתי נמוך יחסית ברשימת הסרטים הטובים ביותר של הסטודיו, רק מראה על האיכות הגבוהה של הסרטים של פיקסאר. למרות שהרוב מחשיבים את נקודת המפנה של פיקסאר והפריצה הגדולה שלה ליציאת "מוצאים את נימו" בשנת 2003, אז שמם של פיקסאר הדהד בחוזקה לראשונה ולא לחלוטין תחת הכיסוי של מעטה דיסני, לדעתי שנת הפריצה של פיקסאר הייתה ב2004, עם יציאת הסרט "The Incredibles". "מוצאים את נימו" זכה להד רב ופופולאריות רבה ושם את פיקסאר על המפה עקב הגרפיקה החדשנית והיפיפיה שהציג, אך מבחינתי "משפחת סופר-על" מהווה נקודת מפנה מכיוון שהוא האב טיפוס החדש לסרטי פיקסאר שאנו רואים כל שנה מאז; הרפתקאת אנימציה מסחררת עם אקשן והומור משובח, כשבתוכו הסרט גדוש ברעיונות מעניינים שחורגים ממה שאנו רואים לרוב בסרטי ילדים. נסתכל למשל על סרטם של פיקסאר משנה שעברה, Up, כדוגמה לסרט כזה; בעוד הסרט מורכב בעיקר מהרפתקאה צבעונית ביותר, כמעט סוריאליסטית וגדושה בהומור, סיפור המסגרת והעניין שעומד מאחורי הרפתקאה זאת, עוסק בנושאים קשים כמו מוות, הזדקנות והגשמת חלומות. ב"משפחת סופר על" הסרט מלא בכל טוב סאב-טקסט על המשפחה האמריקאית המודרנית, ב"מכוניות" האקשן של המכוניות המואנשות חושף בפנינו את אמריקה הישנה, זאת שנשכחה על הדרך, ואפילו נוגע ביחסים בין-גזעיים. סרטם האחרון של פיקסאר "צעצוע של סיפור 3", עוסק בהתבגרות, מחזוריות תוך כדי ההרפתקאה המטורפת והמצחיקה עד דמעות, שמכילה בין היתר, את כל מאפייני סרטי בתי הכלא.
הסרטים של פיקסאר הם לא סרטי ילדים שדוחפים לך בסופו של דבר מסר כזה או אחר או רעיון למחשבה, אלא סרטי הרפתקאות אנימציה מלאות אנרגיה וריגוש שמשלבים לאורכם ובאופן חכם להפליא רעיונות מעוררי מוח ונוגעי לב. פיקסאר מבינים שכשמפיקים יצירה לילדים, אפשר עדיין ליצור סרט אינטלגנטי ואיכותי שיתאים לאנשים באשר הם, ולא רק אם הם, כמאמר המשורר, "אנשים קטנים". הסרטים פונים לכולם ומצליחים לספק הרבה יותר משעה וחצי בעולם הקולנוע; סרטי פיקסאר הם סרטים טובים של ממש, בכל סטנדרט שהוא.
בסרטם "למעלה", פיקסאר מציגים את אחד מהרגעים הקולנועיים המרגשים ביותר שיצאו מהוליווד זה זמן רב.
לצערי הרב, גם בשנת 2010, עם הכלים הטכנולוגיים והמסורת ארוכת השנים של האנימציה, מעטי מעט מנצלים את האנימציה ליצירת סרטים טובים באמת, אותה מטרה נעלה שפיקסאר עומדת בה. רוב השימוש באנימציה נעשה עדיין עבור סרטי ילדים. המחשבה שעומדת מאחורי זה היא ככל הנראה שהסרטים שילדים רוצים הם עתירי דמיון רב יותר, ולכן קל יותר להפיק אותם דרך הציורים הנעים. רוב סרטי הילדים, לצערינו הרב, הם לא סרטי פיקסאר, והציורים הממוחשבים כיום בעיקר מציגים עלילה קלושה עם בדיחות קלושות שמספקים מברוח קלוש מקשיי היום יום. מלבד פיקסאר, אני יכול לחשוב רק על סטודיו אחד שמבין שבסרטי ילדים ניתן לעשות הרבה יותר מזה, לפנות לקהל רחב יותר, לאתגר את הילדים ואף את הוריהם ותוך כדי זה לספק חוויה מרנינה וכיפית, וזהו סטודיו ג'יבלי, הסטודיו היפני של הבמאי הנודע ועטור הפרסים ושבחי המבקרים, הייאו מיאזאקי (宮崎 駿 Miyazaki Hayao). הסרטים שיוצאים מסטודיו ג'יבלי שונים מאוד מהסרטים שיוצאים ממחשביהם של פיקסאר, ולא רק בגלל המימד החסר, הסרטים של סטודיו ג'יבלי שואבים הרבה מהפולקלור היפני ומתרבותה והם מספקים חוויה שונה בתכלית. אין בהם ניסיון ברור לעורר חשיבה כלפי נושאים שונים, אך יש בהם קסם רב ומיוחד שפונה למבוגרים הן כילדים, והשימוש אצלם באנימציה ככלי מלא דמיון חורג בהרבה ממה שנעשה במערב ומטשטש את הרעיון של מהו סרט ילדים, בדיוק כפי שפיקסאר עושים, וכאן אני רואה את המכנה המשותף שעושה את שני הסטודיואים האלה כל כך טובים- ההבנה שגם לילדים מגיע לקבל חווית קולנוע איכותית ומוקפדת, בצורה שגם ההורים המלווים שלהם יהנו לא פחות, ולפעמים אפילו יותר.
מעטים מדי הסרטים שאינם פונים לילדים ועושים שימוש חכם אמיתי באנימציה, ולרוב מדובר ב"סרטים אומנותיים", כאלו שמופיעים בפסטיבלים ולא עושים את דרכם לקניונים או למסך הקטן. נראה שבעקבות השימוש הנרחב באנימציה ככלי לסרטי ילדים, נשכח מהלב שאנימציה היא כלי שמאפשר לך לברוא מציאות שאין אפשרות ליצור בצילום. המשמעות של המילים האלה הולכת ודועכת יחד עם השימוש הגובר והאיכותי באפקטים מיוחדים, שמהווים עצמם אנימציה ומשולבים למעשה בכמעט כל סרט שתבחרו לראות בקולנוע הקרוב לביתכם. דוגמה לסרט שאינו פונה לילדים ועושה שימוש נפלא באנימציה הוא "ואלס עם באשיר", שעושה שימוש בה על מנת להגביר את המרחק כלפי המאורעות ולחזק את האווירה הטריפית הכללית שמלווה את האירועים. אך סרטי מבוגרים עלילתיים באנימציה הם דבר נדיר מאוד, שמגיע בעיקר מיפן. ביפן, בעלת תרבות עשירה של קומיקס ואנימציה (בשפתם, manga ו-anime בהתאמה), סרטים וסדרות שפונים למבוגרים נעשו באנימציה דו מימדית במשך שנים רבות, ועדיין נעשים (חרף טיבם המדרדר). הרעיון הזה נשמע כמעט מגוחך במערב, וחבל שכך, אבל במהלך 30 השנה האחרונות כותרים יפניים רבים באנימציה אשר יכולים לפנות לכל אחד יצאו, והם נעים בטווח ז'אנרים עצום. החל מדרמות ריאליסטיות ועד חוויות פנטזיה מיסטיות. מי שרוצה להתרשם מהצורה המהודקת בה דרמה למבוגרים נעשית בסרט אנימציה יכול להתנסות בסרטי Ghost in The Shell, ולמי שרוצה לחוות חוויה זנית נפלאה וארוכת טווחה, חייב לעצמו לנסות את הסדרה מ2005, Mushishi. קאנון גדול של סדרות טלוויזיה וסרטים קיים בתחום מיפן, ובעוורוננו חבל שרבים מפספסים אותו. מי ייתן ונלמד קצת מהיפנים, ונרתום יותר את האנימציה אל הקולנוע שלו; אולי ככה יהיה קצת יותר מה לראות בקיץ הזה, ונרוויח משהו מהזמן שבו אנחנו מתחבאים בקרירות החשוכה של אולם הקולנוע.