על טקס פרסי האמי 2010 בחמש נקודות

1. נראה שליברליות יתר טשטשה את החלטותיהם של חבר השופטים, שאמורים לחלק את הפרסים היוקרתיים על בסיס מצוינות טלוויזיונית ולא על בסיס מגדר או נטייה מינית. בחלק מהפרסים, בייחוד בקטגוריית הקומדיה, היה נראה באופן ברור ניסיון לתת עדיפות ליוצרים וליצירות שמתקשרות לתכנים הומוסקסואליים. אם לא כך, איך אפשר להסביר את העובדה שקומדיה רדודה אך עליזה כמו "Glee" הייתה התוכנית המובילה בטקס, זכתה לכל מועמדות אפשרית ואפילו היוותה את הבסיס וההשראה לטקס הפתיחה, בעוד טלוויזיה משובחת ועשויה היטב כמו "קומיוניטי" לא זכתה אפילו למועמדות אחת? את העובדה שבערך כל שחקן אפשרי ששיחק דמות של הומוסקסואל זכה למועמדות? את מחיאות הכפיים הסוערות שרעמו כששחקנית Glee הודתה בנאומה לאִשתה? אני גם לא בטוח למשל, שהזכיות החוזרות ונשנות של הסדרה Mad Man, שכבר זכתה על שלוש עונות ברצף בפרס לסדרה הטובה ביותר, עניין נדיר וראוי לציון, לא קשורות בדרך כזאת או אחרת לעובדה שהסדרה נכתבת על ידי אישה. ליברליות? יפה מאוד, אבל לחבר השופטים יש החלטה, וכשהם מקדמים טלוויזיה לא טובה ומשכיחים סדרות איכותיות בגלל עניינים כאלה, אני חושב שמה שנגרם דווקא נוגד את ערכי הליברליות.

2. בהמשך להערות על הלך הרוח הכללי בטקס, ראוי לציין את הופעתו של Jimmy Fallon כמנחה הערב. הופעתו הייתה במקרה הטוב מיותרת, ובמקרה הרע מביכה. לא פעם קטעי המעבר הבלתי נסבלים הוסיפו מבחינתי על תחושת הזעם השוטפת שהרגשתי בעקבות הזוכים המפוקפקים הרבים והפסקות הפרסומות הלא נגמרות (דברים שנגיע אליהם בהמשך). הניסיונות הקלושים של המנחה להצחיק, או להפליא ב"נגינה על הגיטרה" היו לדעתי לא רק שלא מצחיקים אלא מורטי עצבים של ממש. בעידן הנוכחי, עידן ה"ישר ולעניין", בו אתה יכול להשיג במילא את רשימת המועמדים אחר כך באינטרנט, האם באמת יש צורך בהנחיה שכזו? על אנשים להתחיל לחשוב מה תפקידו של המנחה- האם לבדר, להעביר את הזמן, להוסיף נופך כלשהו לטקס? והרי גם בחדשות הטלוויזיה כאן כבר מזמן הפסקתי לצפות עקב העובדה שאחרי כל אייטם על המגיש/ה להיאנח קלות ולומר שם תואר כלשהו, שלרוב יתחיל במ', משהו כמו "מקסים" או "מזעזע". אולי בעידן המשבר הכלכלי אפשר לחתוך את השכר המנופח של תפקיד המגיש, או לשמור אותו לבעלי כישרון מיוחד. לחילופין, אפשר להשתמש ברובוטים. אחרת בשביל מה היפנים עובדים כל כך קשה?

מקסים או מזעזע?

3. בעוד שבתמונה הכללית היו זכיות רבות שלדעתי היו צריכות להינתן למועמדים אחרים, זכייה אחת חרתה לי במיוחד, והיא ההחלטה התמוהה לתת לאדם שאני אפילו לא אטרח לברר מה השם שלו את פרס השחקן הקומי הראשי הטוב ביותר. מדובר בשחקן שמשחק את ה"חנון הנוירוטי" מ"המפץ הגדול", והבחירה בו הייתה נוראה מעצם עצמה ומעצם סביבתה; ראשית כל הבחירה רעה בגלל התפקיד הדלוח בקומדיה העלובה שהוא משחק בה, ושנית בגלל המועמדים המעולים שהיו ראויים לפרס. "המפץ הגדול", סיטקום העוסק בחייהם של "חנונים", ואני בכוונה משתמש במירכאות, כי כל הסדרה הזאת היא במירכאות גדולות, הולכת ותופסת קהל מעריצים עצום ברחבי ארצות הברית. בניגוד להצהרה של הקריין אחרי מתן הפרס לאדון מה"מפץ הגדול", שמגלם תפקיד חסר פנים שמתבסס על סטריאוטיפים של חנונים, שום חנונים לא קפצו ורקדו אחרי זכייתו (אני מקווה).הסדרה מהווה עלבון לכל חובב מדע בדיוני, מתמטיקה, או הומור באופן כולל. הבחירה הזאת הייתה רעה במיוחד בייחוד לאור העובדה שסטיב קארל, מגדולי השחקנים הקומיים האמריקאים כיום, היה מועמד על תפקידו רב הפלאים ב"המשרד", תפקיד שהיה ראוי לזכות באמי כבר לפחות פעמיים, ולא זכה. שנה הבאה קארל פורש מהמשרד. אם הוא לא יקבל את הפרס שימשיך להינתן על פי הגחמות הטיפשיות של חבר השופטים (שאולי מעדיפים לעשות "צדק עם החנונים" ולהראות עד כמה הם מקבלים את השונה), יהיה זה כתם שחור גדול מאוד להיסטוריה של הפרס. גם לארי דיוויד, שהיה מועמד על העונה השביעית והנפלאה של "תרגיע", מצחיק פי עשרת מונים מהחנון החיוור, אבל קשה לי לקרוא למה שהוא עושה משחק, והדבר מצריך דיון מעמיק יותר.

גם ב"אבודים" יש הומואים, אולי אחרי שצוות השופטים יגלה על זה הסדרה סוף סוף תקבל את ההכרה שמגיעה לה?

4. גילוי נאות: עדיין לא צפיתי בעונה השישית של אבודים. קשה לי להסביר מדוע אני בטוח שאוהב משהו מראש, אבל אני לא מאמין שהעונה השישית של אבודים יכולה לאכזב אותי. זה לא שלא הרגשתי תחושה מרה מחלקים מהסדרה פעמים רבות, בייחוד בעונה החמישית, אך מבחינתי כל מי שלומד לצפות בסדרה דרך המשקפיים הייחודיות שנדרשות על מנת להעריכה מבין שזאת סדרה שאין בה משמעות לאכזבה, שכן תכליתה היא בהרפתקאה מטורללת (ורחבת יריעה וארוכת מימדים ורחבת שחקים ושוחקת רכבים ושאר סופרלטיבים) שעובדת (כן, כמו "קולה בברז") על הצופה. אבודים יכולה להיות גרועה, אבל זה חלק מהוויה החדשנית והמדהימה שלה. היא תוכל ללכת למקומות שאני לא אוהב, אבל מה אני משנה בכלל? לכן עדיין אתייחס לעובדה המקוממת שאבודים הוזנחה לחלוטין בטקס הפרסים, חרף העובדה שלא צפיתי בעונה ממנה נלקחו המועמדים לטקס השנה. כל כך הרבה מועמדויות היו לאבודים, איך אפשר שלא לתת לה ולו פרס ניחומים קטן (למרות שמגיעים לה התותחים הכבדים)? הרי מדובר בסדרה עם חשיבות קריטית להיסטוריה של הטלוויזיה. ממה שהבנתי פרק הסיום היה מדהים והגיע לו לזכות בפרס הבימוי, אך זה כבר מעבר לדעותיי שלי. ראוי היה לתת לסדרה הזאת, שתיכנס להיסטוריה של הטלוויזיה, קצת מהכבוד המגיע לה גם בדמות הכרת האקדמיה.

5. ולסיום, נקודה קטנה; הוטרדתי, כמו שאני מאמין שכל מי שצפה בטקס הוטרד, מהפסקות הפרסומות שכיסו את רוב זמן חלוקת הפרסים. בעולמנו הנוכחי, עולם הצריכה האינטרנטית והממירים המקליטים, התפקיד החשוב מאוד (עבור המפרסמים) של הפסקות הפרסומות בטלוויזיה הולך ומאבד את ערכו. נראה שלכן, באירועים עם צופים חיים רבים סוחטים כמה שאפשר את הפרסומות, אפילו יותר מבעבר. אך מה יהיה העתיד של העניין? אני מקווה מאוד שהמדיה לא הולכת לקראת תוכן שיווקי טלוויזיוני, כמו מצעד החומוס שנראה על מסכינו שבוע שעבר בתוכנית "צחוק מעבודה", קומדיה-דלא'חרטה שהיוותה פרסומת ארוכה ובוטה ל"צבר". באמת צחוק מעבודה.

על "יום קרא קומיקס בציבור" ומשמעותו

ב28 לאוגוסט ייערך יום "קרא קומיקס בציבור" ברחבי העולם (כך לפחות שואפים מארגניו).

באירוע נתקלתי בשיטוטי ברחבי הרשת דרך הפוסטר המאוד לבבי הזה והוא הצית את סקרנותי. כשקראתי קצת על מטרותיו של האירוע באתר הרשמי שלו, התאכזבתי לגלות שהיום הזה ניעשה מהסיבות, לדעתי, הלא נכונות (וזאת כשיש סיבות טובות מאוד כן לקיים יום כזה, בייחוד בארצנו הקטנטונת).

ראשית אומר שחרף העובדה שאני לא מעריץ קומיקס פעיל במיוחד, יצא לי לטמון את ידי בצלחת בעיקר בתחום המנגה (קומיקס יפני). מדי פעם אני משתדל להזמין עבודות של אמנים אמריקאיים (למשל, לאחרונה Mouse Guard), וגאה במיוחד בעותק של Sandman הנחתם עם הקדשה אישית על ידי ניל גיימן בכבודו ובעצמו. חרף העובדה שלא מדובר בתשוקה שזורמת בעורקיי, ואני אפילו לא מחבב כל כך קומיקס כמדיום אם לומר את האמת (כשאני קורא קומיקס זה בגלל שהכתיבה והסגנון מעניינים אותי, מבחינתי אם הקומיקס היה מונפש במדויק לאנימציה היה זה טוב בהרבה, אבל זה כבר נושא לדיון שונה לחלוטין), לא פעם ולא פעמים ישבתי על מושב האוטובוס וקראתי כרך קומיקס. מעולם לא חשבתי שמדובר בבושה מסוג כלשהי, בייחוד בעידן שבו הקומיקס זוכה לעדנה נעימה גם כאן בארץ (ראו את כנס הקומיקס אנימיקס שנערך מספר ימים לפני כתיבת פוסט זה וזכה לחשיפה וכבוד). חשבתי שאם כאן, בארץ הקטנה, המאובקת והמפגרת למדי בתרבות-הפופ (למרות כל מה שהיא חושבת) אני יכול לשבת בפרהסיה וליהנות מקריאת קומיקס כפי שראוי, אז בטח ובטח שבארה"ב, ארץ מורשת הקומיקס העולמית, שאפילו מפרסמת קומיקס בעיתוניה באופן יומי (!!) ניתן יהיה להסיר דאגה מלבבך כשאתה פותח חוברת בגינה הציבורית.

ואכן, לפי כל הידוע לי אין שום בושה לקרוא קומיקס באוטובוס אמריקאי, ולכן הרמתי גבה כשגיליתי על משמעותו של היום הבינלאומי הזה. ודאי שקומיקס אינו דבר עלום שדורש חשיפה והסברים ברוב ארצות המערב. ואכן, לפי הבנתי מדוברי הכותב, אין מטרת היום לגרום לאוכלוסיית העולם לגלות מהו קומיקס או להיחשף לכותרים חדשים מהעוברים והשבים. מטרת הכותב היא, לפי ראות עיני, לפתור תסביך עצמי שגורם לו להתבייש בתחביב של עצמו ולהגיד שמדובר בעניין לגיטימי. לצלם את עצמך קורא קומיקס בציבור, כאילו מדובר במעשה אמיץ ובוטה, "מותר לי לקרוא קומיקס"! מדובר למעשה במעין מצעד גאווה. וכאן נמצאית בדיוק הבעיה, אין האירוע הזה בה מהאהבה לקומיקס, מרצון לשתף את התחביב עם העולם. מדובר בניסיון להראות שהספר שלך רלוונטי גם אם יש בו גם תמונות. חדשות ליוזם הפרוייקט: אנשים יודעים את זה, וגם אם לא, אתה לא חושב שמה שיחנך את הציבור זה קריאה יום יומית בפרהסיה, אותה קריאה שאתה משום מה מתבייש בה, ולא פריקת עול ביום אחד? אם אתה מתבייש, אולי יש לך למעשה סיבה להתבייש? גאווה באה כתולדה של בושה ורצון לנקמה בכל המזלזלים, וחבל שזה מה שמרגיש הוגה הערב. אם האירוע היה מגיע מתוך אהבה, העניין נראה שונה לחלוטין ולא היה כולל "צילומים אמיצים של אנשים קוראים קומיקס לעיניהם של אנשים אחרים!".

ועם כל זאת, אני כן חושב שבארצנו יש משמעות ליום כזה, אם נגדיר אותו באופן נכון. עם כל האירועים המשמחים שקוראים בתחום לאחרונה, שכוללים את פסטיבל אנימיקס ואתם תרגום הכותר החשוב Mouse שאף מצאתי בספריה הקרובה לביתי (די מדהים), אנחנו נמצאים בפיגור ענק. רוב האוכלוסייה, בניגוד לאוכלוסייה האמריקאית ממנה מגיע היום הזה, יכולה למנות על כף יד אחת את מספרים שמות ספרי הקומיקס שהיא שמעה עליהם, וגם קטוע גפיים יכול לסמן כמה הוא קרא. בסטימצקי עדיין אי אפשר למצוא, למעט מקרים נדירים, ספרי קומיקס. המודעות עדיין נמוכה. אם ננצל את היום הזה כדי לעורר סקרנות, לגרום לאנשים לצאת ולהשיג ספרי קומיקס, אז עשינו את עבודתינו. אבל התחביב והמדיום הוא לא בחורה שיכורה, הוא לא יתפשט בכזאת קלות. העבודה צריכה להיות קבועה, קראו קומיקס בציבור לא רק ב28 באוגוסט, למה להתבייש בתחביב לגיטימי? אל תצטלמו כמו אידיוטים מתלהמים ביום שבת הקרוב, אל תעשו מזה קרקס, ככה רק תרתיעו אנשים. בואו מאהבה, לא מנקמה, לא מתחושה שהקומיקס מוגבל ליום חם בסוף הקיץ.

בכל מקרה, בכל יום שלא יהיה, שתהיה לנו קריאה מיהנה.

על שליחות המבקר וחווית אנימציה מיסטית

מה הוא בעצם תפקידו של מבקר? לבחון את ההיצע האינסופי של יצירות בתחומים שונים, בין אם במוזיקה, ספרות, או קולינריה, ולנסות לומר אל האנשים שאין להם את שפע הזמן לבחון כמות גדולה של עבודות בתחום על מה לא כדאי שיבזבזו את זמנם היקר, ועל מה כדאי שיתעכבו. אחד הדברים החשובים ביותר שיכול מבקר לעשות הוא להביא יצירה שכוחת אל שראויה בעיניו אל תודעת הקהל.

לפני עשר שנים מעטים היו האנשים בארץ שהמונח Anime גרם לפעמונים כלשהם לצלצל בראשם. בעקבות תמורות בתחום שהתרחשו במחצית השנייה של העשור הראשון למאה, אחוז האנשים שמכירים את המושג גדל מאוד. מספר חובבי האנימה האמיר ואיתם גם הורים שרואים בסדרות שטחיות ילדותית, או אנשים שנתקלו בHentai ותופסים מהאנימה משהו אפל מאוד שקשור לסטיות הידועות של היפנים הרעים. למעשה, לא מעט מזה נכון, ותפקידי פה הוא לא לשפוט אנימה כמדיום, אך נקודת המפתח נמצאת בכך שאנימה היא מדיום, וככזה יש בה הרבה זבל, אך גם פנינים. ומבחינתי הזוהרת מכל הפנינים, וכאן אני מגיע לעניין, היא Mushishi.





אלה לא בעלי חיים, ולא צמחים. הם שונים ממיקרואורגניזמים או פטריות. רק חלקים מבני האדם יכולים להבחין בהם, אך הם מהווים את הבסיס הפרימיטיבי של החיים עצמם. מושי.

גינקו הוא מושישי, חוקר מושי. הוא נודד בעולם דמוי יפן העתיקה, בין כפרים מבודדים להרים מוריקים. האינטרקציה בין היכולות העל טבעיות (שלמעשה נמצאות במרכזו של הטבע) של המושי לבני האדם, עלולה לעורר בעיות שונות עבור אנשים, וגינקו מנסה לסייע בבעיות אלה. בכל פרק הצופה נחשף לסיפור שונה, לבעייה שונה ולהתחקותו של גינקו אחריה. ניתן להסתכל על הסיפורים האלה כמעט כסיפורים בלשיים-רפואיים, אך סיפור הבלשות הוא רק צוהר. הוא מאפשר לך להיכנס לסיפור דרמה שיכול להאיר באור חמקני אספקטים שונים בחיים שלך. הוא מאפשר לך להישאב לחוויה כמעט זנית, לדרך סיפור מדיטטיבית ממש שיש לה שורשים בפילוסופיה המתעתעת של דרום-מזרח אסיה.

הסדרה שאבה רבות מהפולקלור היפני, והאיזכורים לאגדות יפניות שונות נמצאות בכל מקום, כמו גם באווירה המיוחדת מאוד של הסדרה שנטולה כמעט לחלוטין רגעי אקשן או מלודרמה, ונבנית באופן איטי אך מעורר השתאות. הן המקורות האליליים של השינטו והן המקורות הפילוסופיים של הזן בודהיזם גם הם משחקים קלפי מפתח בפנטזיה הנפלאה הזו.

כל אפיזודה, כל סיפור, מהווה מעין אגדה אוריינטלית חדשה. הדמויות שונות, המושי שונה, הרעינות והשאלות שעולים מהפרק שונות. בפרק 21 למשל, אחד מהסיפורים המטלטלים ביותר בסדרה, גינקו מטפל באישה הרה שיולדת בתכיפות ילדים זהים אשר כל אחד מהם מתפתח מהר מקודמו. גינקו חוקר את הבעיה, שמאחוריה עומד כמו תמיד סוג מושי, ומעמיד את האימא במצב בו היא צריכה לבחור בין משפחתה המזוייפת, הקטלנית והאהובה לבין האמת והביטחון.

לפעמים הפרקים נגמרים באופן טרגי, ובאווירתה האיטית הסדרה נוטה למלנכוליה, אך פעמים רבות הסדרה נושאת איתה תחושה אופטימית. למושישי אין מסר, הכל עניין של השקפה; אדם יכול לראות פרק כטרגי ואת סיומו כאיוׁם בעוד אחר ימצא בו יופי ותקווה. הפרקים גורמים לך להרהר בתחומים שונים בחייך בעדינות אך בעיקשות ובקסם רב.

רמת ההפקה של הסדרה היא גבוהה ביותר לאורך כל אורכה. הנופים המצויירים עוצרי-נשימה, מה שמפצה על עיצוב הדמויות החד-גוני. המוזיקה הנפלאה, גם היא מבוססת על הפולקור היפני, משלימה את החוויה המיסטית. מבחינתי ההאזנה לפסקול שלה הוא כמעט כמו גינקו שמרפא את נשמתי. לכל אפיזודה יש מנגינת סיום משלה, פסנתר עם כלי הקשה וכלי פריטה מזרח-אסייתים, שנועל את הפרק באופן מושלם ונותן את הכר המדוייק לדקות של פוסט הצפייה, הדקות שאתה יושב מול המסך ומהרהר בסיפור, בשאלות, בפיתרון. שיר הפתיחה האירי המלנכולי נפלא, מושלם לאווירת המסע ומכריז (בייחוד בעולם האנימה גדוש שירי הJpop הקופצניים) מהרגע הראשון כי אתה הולך לראות משהו שונה לגמריי.

נשימה של אוויר זן נקי.



לא כולם מוצאים במושישי את מה שאני מצאתי. המים העמוקים של הסדרה עלולים להיות עמוקים מדי לאנשים מסויימים, ואף לשעמם אחרים. הפרקים הראשונים לא ידידותיים למשתמש, אבל לקהילה גדולה של אנשים בעלי סבלנות מושישי הייתה חוויה מדהימה ומתגמלת להפליא. אם שכנעתי אתכם לתת לה ניסיון, תוכלו לנסות להתחיל לצפות בה בתרגום הנפלא לעברית של Qsubs. אם הצלחתי לעמוד בשליחותי כמבקר בשאיפה והתאהבתם, אנא רכשו את הדיוידי הרשמי מאתר אינטרנט כלשהו ותמכו ביוצרים, שראוי שיתוגמלו, ואולי אף יוציאנו לעוד מסע מרתק ביום מן הימים, בין אם בהתלוות לגינקו, ובין אם על ידי כותר חדש.


*הפוסט מבוסס בחלקו על המלצה שכתבתי ב2008 באחד מהרבה מאוד בלוגים שנזנחו במיהרה שלי (הפעם אני אתמיד!), "אנימה לאנשים חושבים".

על שיגעון ההשכלה, בחינת הכניסה הפסיכומטרית לאוניברסיטאות ושאר רעות חולות בחברה הישראלית המודרנית.

החלטתי להירשם ל"פסיכומטרי".

בביקורי האחרון ב"סטימצקי", קצת לפני שטסתי, לפני בערך שלושה שבועות, ביקשתי מהמוכרת ערכת הרשמה וקניתי גם כמה ספרי לימוד שנראה היה לי שיכסו את מה שאני צריך ללמוד. התיישבתי בבית וקראתי את החוברת של ערכת ההרשמה. החוברת הדקיקה עולה 40 שקלים ואפשר להשיג כל מילה שלה בקובץ מסודר באינטרנט, מה שגרם לי לתהות איזה מין ישראלי פראייר יקנה אותה? אולי אותו ישראלי שמשלם 5000 שקל בשביל שילמדו אותו את מה שכתוב במילון שקניתי במאה שקלים. לא רק תחושת הפראייריות עומדת למבחן כשישראלי שומע את המילה "פסיכומטרי"; נראה שכל המדינה, או לפחות פלח מאוד מסויים אך גם מאוד חשוב בה, שרוי בשיגעון בעקבות הבחינה שעד לפני כמה שנים לא היה נהוג בכלל להתכונן לקראתה.

בניגוד לאנשים אחרים, שחושבים שהבחינה פסולה מיסודה, אני כן חושב שבחינה פסיכומטרית מצורה כלשהי יכולה להוות חלק מהאינדיקטור של האוניברסיטאות לגבי קבלת ו"הצלחת" סטודנט לעתיד. הבעיה היא שהבחינה במתכונתה הנוכחית, ובעיקר נקודת המבט של החברה שלה ושיגעון ההכנות שמגלגל הון-עתק היא פסולה מיסודה. האם האוניברסיטה באמת רוצה לקבל תלמיד שלא פתח ספר בחיים שלו וחצי שנה מראש התפטר מעבודתו (אני בטוח שאם יעשה מחקר על כמויות הכספים המבוזבזות בגלל אנשים שמתבצרים בעמדת NEET לקראת הפסיכומטרי הרבה אנשים ידהמו) והחל לשנן מילים כמו שד נכנס בו? האם אדם שהקדיש שנתיים מהחיים שלו על לקיחת קורסים לפסיכומטרי והיבחנויות חוזרות ונשנות, הרבה בזכות הכיס העמוק של הוריו ראוי להיכנס ללימודי הרפואה היוקרתיים והמפרכים? האם זה הוגן שבגלל שאנשים לא מוכשרים אבנו את ישבנם מול משוואות פשוטות ויצטיינו בבחינות ולאחר נכשלו בלימודיהם יעלו בתמידיות את רמת הבחינה ויגרמו לנערים ונערות מוכשרים להשדד בקורסים בתוך תעשייה צינית כזאת? בדברים שאכתוב כאן אגע בקצרה למה גורם ל"שיגעון הפסיכומטרי" ואנסה להציע הצעה חילופית לבחינה המדוברת.

מבחינתי הבעיה של הפסיכומטרי נעוצה בבעיה עמוקה יותר בחברה הישראלית ואולי בחברה המערבית בכלל, שאני אכנה כאן כ"שיגעון ההשכלה". שיגעון ההשכלה הוא גם הסיבה שכל אחד היום חושב שהוא חייב תואר ראשון, מה שמוריד את רמת האוניברסיטאות, מפיק תעשיות לא הוגנות (כמו בתי הספר ללימוד פסיכומטרי) ומקלקל את החברה שלנו יותר מאשר שעושה אותה משכילה ומודרנית. אך שיגעון השכלה זה בא לידי ביטוי עוד לפני ההגעה לתארים האקדמיים; הוא מתחיל מהבעיה של מערכת התיכונים כיום, וכשאומרים מערכת התיכונים, הרי היינו הך אם נאמר תעודות הבגרות. למרות הטרחה העצומה וההשקעה האדירה של משרד החינוך רק לכחמישים אחוזים ממסיימי שנתון י"ב יש זכאות לתעודת בגרות. בניגוד לגישה שטוענת שהילדים צריכים להשקיע יותר או שמשרד החינוך צריך להשקיע יותר, תרשו לי להציג בפניכם צורת חשיבה קצת שונה. עד לפני כמה עשרות שנים, בסיום בית הספר היסודי (שהיה אז עד סיום כיתה ח'), עובר היה הילד מספר בחינות שבדקו את המאתו האינטלקטואלית להמשך לימודים אקדמיים. בהתאם להשיגיו עד אז ותוצאות הבחינה הוחלט האם הילד יילך לתיכון עיוני וילמד לקבלת תעודת בגרות, או שיופנה לבית ספר מקצועי, שם ילמד באופן איכותי ויסודי מקצוע מועיל. בשנים האחרונות נס ליחם של בתי הספר המקצועיים עד מאוד. הם נחשבים ברירת מחדל גרועה מאוד וקיימת תפיסה בחברה שהם נחלתם של "ילדים מופרעים". התוצאה- האוניברסיטאות מותקפות באנשים לא מוכשרים עם תעודות בגרות בינוניות, דפי זהב מלאים באנשים שלא יודעים את מקצועם (תשאלו את בעל המוסך הקרוב אליכם- אין עובדים טובים בגילאים הצעירים!), אלפי בני נוער בכל מחזור מסיימים תיכון עיוני בלי תעודת בגרות, בלי יכולות ובלי עתיד. החברה חייבת להבין שלא כל אחד יכול וצריך להוציא תעודת בגרות ובטח ובטח לא תואר ראשון, ושאין בעיה עם כך. במצב הנוכחי אנחנו גם פוגמים בתשתית המקצועית של המדינה וגם מורידים את הרמה של תלמידינו והישגנו, ובכך את רמת דור העתיד. אני יודע שכוונות משרד החינוך טובות, ואני מבין את הרעיון של "תעודת בגרות לכל בן 18", אבל הוא הוכח כרע ומזיק.

ומה האוניברסיטאות צריכות לעשות, בין אם מערכת התיכונים תתאים עצמה למצב הנוכחי או לאו? ראשית כל, בחינת הפסיכומטרי, כפי שאמרתי, צריכה להמשיך להיות מדד. מה שכן, היא צריכה להשתנות הן במבנה והן בתפקידה בתהליך הקבלה של הסטודנט הפוטנציאלי. הבחינה צריכה לתת מדד ראשוני יחד עם בחינת הבגרות להאם הנבחן מתאים לאוניברסיטה ולרמה השונה של הפקולטות. לגביי הקבלה עצמה לחוגים השונים, הדבר צריך להתבצע על ידי בחינות שונות שבודקות מיומנויות שונות המתאימות לחוג. החוג לפיסיקה והחוג לספרות לא דורשים אותן מיומנויות. הבחינה הכללית צריכה לבדוק כושר אינטלקטואלי ללימודים אקדמיים, ולא להחליט על פי הציון קבלה בהתאם לביקוש, רעה חולה באוניברסיטאות כיום.

ומה השינוי שצריך להיעשות בבחינה? המיומנויות והיכולות שהיא בודקת הן נכונות והגיוניות, הבעיה היא שניתן להתכונן אליה, ובכך "לדפוק את המערכת" ולכפר על חוסר סקרנות והתאמת יכולות על ידי השקעת כסף וזמן. מדובר בדבר נורא. הסוד בהפיכת הבחינה להוגנת כלפי החברה שלנו היא, פשוט מאוד, הפיכת הבחינה למפתיעה. שינוי הפרקים וסגנון השאלות כל מועד. הוספת פרק של ידע כללי (האינדיקטור הכי טוב שיכול להיות להאם מישהו מתאים ללמידה באוניברסיטה). אני רוצה לראות את "יואל גבע" מוציא את אנציקלופדיית כל ידע העולם. צריך לשבור את אפשרויות קניית הכניסה שלך לאוניברסיטה בכסף ולהתאים אותה למוכשרים בלבד. בדרך שבה תיארתי, שמתחילה עוד מהתיכון, נוכל לבנות חברה מקצועית בה כל אדם יוכל למצוא את מקומו הנכון, להעלות את רמת המדינה מהאינסטלטור ועד האקדמאי.

מספיק שאסתכל בעמוד הראשון ב"פורום פסיכומטרי" בתפוז, כדי שאראה דוגמה קלאסית לבעיה שבבחינה הנוכחית; מישהי מבקשת המלצות לספרים שתוכל ללמוד דרכם מילים. היא מקבלת המלצה על עגנון ואומרת "התכוונתי לא לספרי קריאה אלא למילים אני מעדיפה לקרוא מילון ולא שי עגנון חחח". ה"אלפבית הטחונה" של היום היא הרופאה של מחר. המצב חייב להישתנות.

על נחרנות ואנטישמיות בהולנד.

ביום חמישי (השישה באוגוסט) בשעות הערב נחתתי חזרה במדינת ישראל מחופשה משפחתית בהולנד. להפסיד את השבוע של שיאי החום המדוברים בנוף הכמעט קלישאתי של פרות ושבשבות היה תענוג גדול, וכשאתה עומד בטרמינל והפקידה הישראלית צועקת ומחרחרת והאנשים נדחפים ומחרחרים אתה מבין עד כמה היית צריך להישאר עוד קצת. אבל עם כל התברכותם ותכנונם מדינה מתוקתקת ונעימה זאת, שכדיוע לכולם עמוסה לעייפה באתרים מעניינים מכל תחום שהוא, ההתרשמות האחרונה שלי מההולנדים עצמם הייתה לא טובה. שלוש סיבות לכך;

I

הנמנום הרובוטי שבו מציים תושבי המדינה; בשעה חמש מיליוני לבני שיער (וכמה עשרות אלפי צהובי שיער שנטמעים בתוכם) רוכבים על האופניים הזהות שלהם לבתיהם הזהים (שלרוב יכילו ויטרינה גדולה עם וילון חצי סגור וכמה מזכרות שנועדו להראות את טוב טעמו של בעלי הבית). את הערב הם מבלים ישובים בחושך (לא נעים להדליק חשמל ולהטריח את הטורבינות החטובות) עם עוגה וכפית (לא חד פעמית!). אחרי שעה חמש פשוט אין עם מי לדבר. מתאנו עצמנו אחרי יום טיולים ארוך אוכלים כל פעם בעשר בערב מקדונלדס (או במקרה הפחות נעים, שקית דוריטוס בתחנת דלק), כי כל דבר אחר סגור. קלקול קיבה והטרחה מציקה של שעות סגירה של אתרים שונים הפריעו למרבה הצער להנאה מהטיול. ההשערה לפשר העניין עלתה בי אחרי שהתעוררתי בבקתה הנאה שלנו (וכשמגיעה המלצה אז מגיעה- Citta Romana resort) והתעוררתי מהאור שחדר מבעד לוילון. ההולנדים, למרבה הצער, לא שמעו על תריסים. שימוש בוילונות כדי להתפאר בכמה עציצים והרצון העז לשמור על הסביבה גרמו להולנדים ללכת לישון בשש ולקום בחמש. ארץ ירוקה אבל נוחרת.

כבשים ושבשבות. הרועה כבר כבר הלך לישון.

II

ההולנדים אולי אוהבים פרות, אבל הם בהחלט לא אוהבים יהודים! אחרת איך תוכלו להסביר את הסיפור האנטישמי הבא?:
לאמסטרדם הגענו לראשונה במסגרת הטיול אחרי ערב של הסתובבות בכמה אתרים באיזור. רצינו לפתוח את שהייתנו בעיר בשייט-תעלות תיירותי כדי לקבל תמונה כללית על העיר. השעה הייתה בערך שמונה בערב, וחנינו בקרבת מקום של מקום הרשמה לאחד השיוטים שעליו שמעתי המלצה חמה. בקרבת מקום היה מדחן חניה. יותר משלושים דקות העברנו בניסיון לתפעל את המדחן המאוד לא ידידותי הזה, שבין היתר לא מסביר את דרכי התשלום באנגלית, חרף היותו במרכז איזור התיירות. קרוב לחצי שעה טרחנו על מנת להוציא תו חנייה והגענו לסף ייאוש, עד שציפור-לילה אמסטרדמית חנה גם הוא בקרבת מקום וניסה להפעיל את המכונה לשווא. המדחן, חד וחלק, היה מקולקל. עייפים ורצוצים החלטנו לכתוב פתק מנומס ולהסביר את הסיטואציה לפקח הלילה ההולנדי. ההסבר באנגלית הצביע על כך שהמדחן היחידי באיזור מקולקל, היה בהיר ולבבי ונתלה במקום בולט על האוטו, ואנחנו מותשים התחלנו בדרכנו על תעלות אמסטרדם. כעבור חצי שעה כבר חזרנו לאוטו, היה מגוחך שנחשוב שיש הפלגה בשעה כזאת. אמרנו שנחזור למכונית ונתדיין לאין להמשיך. כמובן, שבחצי השעה הזאת הספקנו לקבל קנס תמוה על 55 יורו, על שני סעיפים; סעיף של 50 יורו וסעיף של 4.90 (רציתי לסרוק את הקנס ולצרף כדי שאולי איזה קורא מתמצא יוכל לתרגם, אבל הספקתי כבר לאבד אותו). מעניין שגם האיש שניסה לעזור לנו קיבלת קנס. בטח גם הוא יהודי, זה מסביר למה הוא היה כל כך נחמד אלינו. בעצבנות אדירה על חוסר הצדק המשווע החלטנו לנסוע למוזיאון היחיד שפתוח בשעה כזאת- המוזיאון שבבית אנה פראנק. מוזיאון שהוא ביסודו ההולנדים שהלשינו על היהודייה המסכנה עושים ממנה ימבה כסף. לא פלא שבדרך ראיתי גרפאיטי של Kill Zion.

גראפיטי אנטישמי באמסטרדם, תמונה להמחשבה בלבד.

III

מורגלים באנטישמיות ההולנדית החלנטו לנסוע באחד הימים להאג, עיר שבה הקפדנו לפסוע בזהירות על המדרכות כדי שלא נילקח לבית הדין הקרוב על הפעלת כח-יהודי באופן מוגזם. אחרי שראינו כמה אתרים מעניינים בעיר, ואפילו זכינו בחינם ליהנות מתערוכה מצויינת של צילומי טבע שהייתה פתוחה לכל (מה שנתן רושם טוב על העיר), התחלנו להסתובב קצת באופן אקראי בשכונותיה, וזאת הייתה אחת החוויות האומללות בטיול מבחינתי. אבל לא הייתי מספר על זה אם לא סיום הערב. קצנו במקדונלדס והיינו רעבים, ולבסוף מצאנו מקום שאינו פאסט-פוד שהיה פתוח- Popocatepetl
, מה שנראה היה כמו מסעדה מקסיקנית ממוצעת (לאחר מכן התברר לי שמדובר ברשת, אחרי שנתקלתי בעוד סניף בעיירה הארלם (כן, כן, אין סוף לגזענות בהולנד) שליד אמסטרדם). כל אחד מאיתנו שילם את המחיר של 15 יורו (שנראה היה שוטף עיניים מאוד אחרי שגרת המקדונלדס) עבור מנת פאחיטס, וציפינו למנה האהובה שאנחנו בממשפחה אוהבים לאכול ולבשל לעיתים קרובות. מה שהגיע היה הרבה תירס עם קצת חתיכות עוף שומניות ושלוש טורטיות בקוטר של ארבעה ס"מ. הרגשתי עלבון אדיר, אבל גם זה לא הייתה הסיבה שבעטיה בחרתי לכתוב על המסעדה הזאת; בתחילת הארוחה ביקשנו שני "מים גדולים", לא ציינו אם מינארליים או פשוט קנקנים מהברז, כי לא ממש היה איכפת לנו. קיבלנו שני בקבוקי טקילה מרשימים ובהם מים שמולאו מהברז. ביקשנו מילוי מחדש לקראת סוף הארוחה, וראינו את הברמן מוזג אל בקבוקי האלכוהול מברז המים האחורי. חוייבנו על שמונה יורו בעקבות שתיית המים האלה, שני יורו לכל מילוי של בקבוק טקילה מעלה אבק במים מהברז. אולי הברמן הוא הנכד של זה שהלשין על אנה פראנק, אולי הוא פשוט היה עייף.

ההר המקסיקני שעל שמו קרויה רשת המסעדות. עדיף לפקוד את הלוע בעת ההתפרצות מאשר את סניף המסעדה בהאג. ותביאו מים מהבית.

***

אבל לא נסיים בנימה הזאת- במוזיאון אשר (Escher) בהאג, אותה עיר עם בית הדין הבינלאומי הידוע לשמצה, בספר המבקרים, התנוססו בכל עבר כתובות של שני עמודים עם מגני דוד וכתובות "ישראל בנשמה ויאללה מלחמה". הראנו לאנטישמים האלה. בכל זאת, קצת גאווה ישראלית.