הפעם אני אתמיד



על פי החוק הראשון של ניוטון, כל מה שאני צריך כדי להתמיד זו דחיפה קטנה ושיעזבו אותי בשקט

יום רביעי, 29 ביוני 2011

על דיסני, קינקט וחינוך בראי עתיד משחקי הוידאו


 רבים התופסים את עצמם כגורמים בעלי סמכות חינוכית מרבים להלין על העובדה שהילדים כיום בוחרים במסכים במקום במגרשים לצורך הפעילות המשחקית שלהם. האם ניתן להאשים את הילדים? ומעבר לכך, האם יש במצב הזה עילה לאשמה כלשהי? 

ניתן להסתכל על הדבר המתקרא "משחק" כמורכב משני מישורים- המישור האחד הוא ההיבט הפיזי: הפעילות האקטיבית-משחקית- מהו הדבר שקורה במציאות כשמתבצע המשחק. המישור הזה יכול להתבטא ברדיפה של ילד אחד אחרי השני או בלחיצה מהירה על כפתורים. במשחקי וידאו זה מתבטא במה שמכונה gameplay . המישור השני הוא ההיבט המנטלי: הסיפורי, הרעיוני, החילופי-למציאות- במשחקי וידאו זה יהיה הסיפור והכלים הלא-משחקיים שנועדו להגביר את עוצמת האמון והחיבור למציאות האלטרנטיבית: סינמטוגרפיה, פסקול וכדומה.  

בניגוד למה שחלק מאותם גורמים מחנכים שהזכרנו נוחים לחשוב, משחקי וידאו מחליפים את משחקי החצר לא בגלל איזו תרבות עצלה שאוכלת בילדים כיום )בהעדר כפתורים שלא על בגדיהם, ניתן לראות ילדים רצים בחצרות בתי הספר בנמרצות לא פחותה ממה שהילדים "של פעם" ניחנו בה(, וגם לא בגלל מחסור בכישורים חברתיים- הילדים מתקשרים יופי כשהם משחקים יחד על הספה בסלון. לפי תפיסתי, הילדים מעדיפים משחקי וידאו כי הם מקנים את אותה חוויה מנטלית אלטרנטיבית למציאות שנחוצה למשחק בכלים הרבה יותר עשירים, מעניינים ופורצי גבולות. אומרים שדמיון הילדים הוא הפורה ביותר, אבל דמיון תמיד יוצא מתוך מציאות, ותפיסת המציאות שלהם היא עדיין מצומצמת. כשילד תופס על המסך את מקומו של חייל במלחמה שהתרחשה לפני שהוא נולד או שאולי תתרחש כשהטכנולוגיה המתאימה תבשיל הוא מקבל חוויה מהממת שגדולה בהרבה ממה שהוא יכול לאלתר עם חבריו במרחב המציאות. בעוד שניתן להתווכח מי מהשניים, משחקי חברה או וידאו, הם עשירים יותר מבחינת המישור הראשון (משחקיות) -וכיום יש דגש רב על להכניס עוד עניין לגורם זה במשחקי הוידיאו דרך טכניקות כמו בקרת-תנועה-, לא ניתן לשים סימן שאלה לגבי המישור השני. הרטייה שהילדים שמים על עינם כדי להעמיד פני פיראטים במשחק תפקידים לא יכולה לנצח מבחינתם גרפיקה מהפנטת של ספינה מתנודדת על נחשולים אדירי מימדים, ואני יודע עד כמה קשה להורים השטופים עצמם בנחשולים אדירי מימדים ומרובי פיקסלים של נוסטלגיה להשלים עם הצהרה זו. משחקי וידאו מנצחים בהיבט השני מבחינת החוויה הקונצפטואלית שהם מספקים ובעיקר בזכות הכלים שבהם הם מעבירים את המציאות של החוויה הזו, ואולי כדאי במקום לבָכות על כך, לנצל את הדבר הזה היטב.

E3 האחרון התאפיין במה שכבר הגדירו כ"פשיטת רגל קריאייטיבית". רוב המקטרגים בכיוון הזה ירו את חציהם לעבר התצוגה הבלתי-נדלית של משחקים שעולמם צר ככוונת רובה, אבל קיים דבר מאוד קטן אך מאוד מטריד בתחום היצירתיות שכמעט שלא זכה להתייחסות. הוא לוקח את אותם כלים טכנולוגיים שעמלו כה קשה כדי לפתח ומנצל אותם במקום לאותה חויה פורצת מציאות לדבר שיש לו השלכות מסוכנות של ממש לדעתי. בכנס של מייקרוסופט הוצג משחק שמהווה אלטרנטיבה לביקור בדיסנילנד. למעשה, יש לשקול כאן את המילה אלטרנטיבה- שכן ההיבט האלטרנטיבי היחיד שיש כאן הוא בעובדה שהביקור מתרחש בטלוויזיה ולא במציאות- חווית הביקור בפארק אמורה להיות אחד באקסבוקס לאחד במציאות. כשאנחנו מדברים על משחקי וידאו עד היום, תמיד ניתן לראות היבט של מציאות חילופית שנתן את אותו מימד קונצפטואלי שהתייחסתי אליו קודם. כן, גם כשמדובר במשחק כדורגל ממוחשב אין החוויה הרעיונית זהה לזו שמספק משחק כדורגל בשכונה- יש הבדל בין המגרש הסדוק עם הכדור המפונצ'ר וניהול הכוכבים בליגות הזהרות ביותר- ואלה ההבדלים שמצדיקים את קיום משחק הוידאו מול משחק הרחוב. גם כשהטכנולוגיה הגיימפליית תשתכלל לכדי חיקוי מדוקדק של הדבר האמיתי, ההיבט הזה, המנטלי-רעיוני, יצדיק את קיום המשחק הממוחשב. אבל הסיפור שונה כשמדובר ב"הרפתקאות דיסנילנד לקינקט". יש כאן תקדים -מלבד אולי Second Life  (יש מעט שוני בין הדברים וזה ראוי לדיון)- של משחק וידאו שלא בא לתת חוויה שלא ניתן לממש במציאות שלנו עקב סיבות כמו מגבלות מרחב הזמן-חלל, דרישות אימון קשות או החוק, אלא מתוך מקום של עצלות. יש כאן הצהרה שאומרת שהגראפיקה כבר מציאותית מספיק והמקום של משחקי הוידאו בתרבות הפופולארית מבוסס דיו כדי להציע גם חוויות שהן חלק נורמאלי מחיים של אדם כמשחק. כן, גם אם מלכתחילה ביקור בפארק דיסני הוא חוויה מלאכותית למדי, אלו פני הדברים- ההורים שהתלוננו שהילדים שלהם מחליפים את המשחקים במשחקי וידאו יאפשרו לילדים שלהם להחליף את החיים שלהם במשחקי וידאו. הורים שמתלוננים שהילדים שלהם מפתחים תרבות של עצלות דרך משחקי מחשב צריכים להבין שזהו קו פרשת המים- מתן לגיטימציה לחוות את החיים האמיתיים דרך מסך היא בעיה אמיתית, בניגוד לבחירה במשחקי וידאו על פני משחקי רחוב, דבר שכפי שהראתי יש לו צידוק אמיתי. זהו גם קו פרשת מים עבור המפתחים- כשהטכנולוגיה הגראפית מתחילה להגיע לרמת חיקוי מציאות גבוהה כל כך, עומדת השאלה כיצד יש לנצל זאת- האם כדי לתת עומק ששום מדיום אחר לא יכול לתת לחוויות ייחודיות ובלתי-אפשריות או כדי ליצור מין ערבוב ציני כלכלי בין המציאות למרקע. 

http://www.gamersyde.com/news_e3_kinect_disneyland_adventures_revealed-11208.jpg
טיול וירטואלי  בדיסנילנד




הילדים גם לא עיוורים כמו שאנשים בתעשייה חושבים. הם יודעים שהם לא יכולים ליהנות מסחרורי רכבות ההרים ומהבד הקטיפתי וספוג הזיעה של בובות הדיסני דרך הקינקט. כיום, לא משנה כמה הגרפיקה תהיה מציאותית, לא מדובר בחוויה זהה בצורה שמנסים למכור אותה. אבל הדבר מעלה תהיות מטרידות- מה יקרה כשבאמת תהיה הטכנולוגיה לספק חוויה ריאליסטית לחלוטין, גם במישור הפיזי ולא רק המנטלי? כמו שהזכרתי קודם, ברוב המשחקים אין הדבר משנה- אבל כשמדובר בסוג כזה של משחק, הדבר מעלה תהיות על אודות משמעות המציאות שכמו נלקחו מסרט מדע בדיוני.
 
ואם כבר בחינוך, תרבות פופולארית ודיסני עסקינן, הערה נוספת; יצא לי לצפות מכורך נסיבות בדרמה המשפחתית החדשה של דיסני, Secretariat. בסרט הגיבורה נמצאת בדילמה, האם למכור את סייח המירוצים המבטיח שלה בשביל כסף גדול ומיידי שיציל את המשפחה הנמצאת בחובות, או להמשיך נגד כל הסיכויים להכניס את הסוס לזירה ולקוות שחלומותיה יתגשמו (הפיכת הסוס לכוכב-על) תוך כדי סיכון של פשיטת רגל. הגיבורה בוחרת בצורה עיוורת בחלום שלה. וזה עבד לה הפעם. כן, דיסני מספרת את הסיפורים שבהם החלומות מתגשמים, וזה התפקיד שלהם. וזה טוב שמלמדים ילדים ללכת אחרי החלומות שלהם, אבל האם אין כאן טמינת מלכודת עבור הילדים? הסרט מבוסס על סיפור אמיתי, כך שיכול להיות שהיה הימור כזה גם במציאות, למרות שקל להניח שיש כאן דרמטיזציה; אבל בעוד שבסרטים הילדים רואים שוב ושוב את החלומות מתגשמים כנגד כל השיקולים ההסתברותיים, במציאות על כל אישה מאושרת כזו היו רבות שמתרסקות כלכלית ואולי גם משפחתית בעקבות החלטה כזו. אולי ערכים כמו חשיבה רציונלית ושקילות דעת הם בעלי משמעות מספקת בכדי להציגם בפני הילדים גם כן? למרבה הצער אלה לא ערכים שמוׂכְרים, ואם אתם רוצים להזכר שוב באינטרסים הכלכליים של תאגיד דיסני אתם מוזמנים לקחת את ילדכם לסיור קצר באחד מפארקי השעשועים שלו דרך האקסבוקס הקרוב ולהתרשם מהיחס המספרי בין החנויות הפורטות על נימי הנוסטלגיה הילדית ועל מיתרי הארנק (בביקורי האחרון והלא מוצלח בעליל ביורודיסני פאריז מצאתי בובות מיקי מכל חומר אפשרי אבל אפילו לא סרט אחד שלו) ובין המתקנים. אם הילד שלכם חונך להיות עיוור מספיק, אולי זאת אפילו תהיה בשבילו הגשמת חלום.

*****
נידונים בחיבור זה:
Disneyland kinect adventures
Secretariat (2010 film)

יום חמישי, 30 בדצמבר 2010

על קומדיה מעולה של השמן והרזה (או: על אפכם ועל חמתכם)

בשבת הקרובה יפרדו מנויי הוט מהערוץ המיתולוגי ביפ. במסגרת ההכנות להתנתקות הזאת, שעברה בשקט התפלמוסי, הערוץ טוחן, במסגרת ממחזרת אף מהרגיל, את מיטב להיטיו. הלופ שאפיין את ביפ לכל אורך שנותיו מגיע לשיאו- סדרות המקור שלה יוצאות בשצף ממקורו של הבַרבור הספרותי בשירה של נונסאנס במבטא תימני. מהV.O.D הסדרות הידועות יותר ופחות כבר הורדו.

אפשר לדון ארוכות במשמעות של ערוץ ביפ, במשמעות ההורדה שלו, ביחס של הוט אל הצופים וביחס של הצופים אל הוט, והדיונים האלה מתקיימים; אך גם אם קולם לא מספיק חזק לטעמי, איני כותב את הפוסט הזה כדי להצטרף לשיח המדובר. כל מה שאני רוצה זה להסב את תשומת לבכם אל הפקה אחת של ערוץ ביפ שגם אם דווקא כן קלטתם אותה בראדר שלכם, סביר להניח שיירטתם אותה בנחרה קלה.

http://mad.walla.co.il/w/18-200/195831-18.jpg
תמונה היא השהייה מעולה שיוצרת מתח אצל הקורא

"שלום, אני אבי ביטר ואני סלב". כך נפתחת אחת מסדרות הקומדיה העבריות הטובות ביותר שיצא לי לראות- "אבי ביטר חי בסרט". אני בטוח שחלק מהקוראים מרימים גבה. הם ימשיכו להרים גבה עוד מספר פעמים במהלך הסדרה, ורוב הפעמים הקומדיה המעולה הזאת תנצל את ההזדמנות ותירק להם אל תוך האישון.

"אבי ביטר חי בסרט", מוקומנטריה בת שישה-עשר פרקים, מתחקה אחר מסע של אבי ביטר. מדובר במסע שניתן לראותו בשני מימדים מתלכדים: המסע הקולנועי של ביטר (שהוא מסע מאוד מצחיק) והמסע הנפשי-אישי (שהוא גם כן מסע מצחיק, אבל הוא גם מסע ייצוגי ומשמעותי ואפילו קצת עצוב). במסע הקולנועי מתחקה הסדרה אחר תהליך הפקתו של סרטו החדש של ביטר- סרט חדש בשרשרת סרטיו של במאי "סרטי הקָסֶטות" האגדי. ביטר רוצה הפעם להפיק סרט "מכובד" שיפנה גם למבקרים, והוא יוצא לדרך ארוכה כדי ליצור אחד כזה. במסע האישי מדובר בניסיון של ביטר שידוע בהגדרתו-עצמו כ"המזרחי המסכן" ושהפך לסמל בממסד האשכנזי, להשיג לעצמו קצת כבוד-עצמי חזרה, ובעיקר- חיבוק חם מאותה שכבת אוכלוסייה שבעטה בו.

בפרק הראשון של הסדרה מרוכזים מספר "סלבריטאים אשכנזים" שמזדהים כמעריצי ביטר, וכאלה ממשיכים להופיע לאורך הסדרה. קוואמי דה לה פוקס, ראפר שמאלני שמגיש תוכנית מוזיקה מגה-אלטרנטיבית בגלגל"צ, התחנה שביטר מרבה להתלונן על כך שדחתה אותו, מופיע שם, כמו גם למשל שרית וינו אלעד, שאומרת שהסרטים של ביטר הם "סרטי קאלט אצלה בחבר'ה". המעריצים מצטטים ברון משפטים מתוך סרטיו ושיריו של ביטר. ביטר נראה מחייך ויודע שיש לו את עדת התומכים מאחוריו. אך מאחורי התומכים האלו קיימת הדיאלקטיקה המאוד מעניינת שמנחה את התוכנית. האם החבר'ה המכובדים יותר ופחות צוחקים עם ביטר, או על ביטר? האם יש כאן קבוצת מעריצים מול תקשורת שרוצה את דמו, כפי שהוא אומר בסדרה, או ששניהם קצת צוחקים איתו וקצת לועגים לו? האם האנשים מהאקדמיה לקולנוע, שאליהם ביטר רוצה לפנות בסרטו החדש, יכולים להעריך אותו באמת, והאם אי פעם הם שנאו אותו כפי שהוא מציג את העניין? מה המקום של ביטר, הן כאדם והן כסמל, בחברה ה"תל-אביבית"? הסדרה מסתכלת על השאלה האם היה לו סיכוי מלכתחילה כפי שהיא גם מסתכלת על השאלה האם בכלל מגיע לו סיכוי כזה. היא מתייחסת לביטר ברצינות ובכבוד, אבל מכילה גם מפגן אדיר של הומור-עצמי. למרות רגעים של מגלומניה מוחלטת ביטר מודה לחסרונותיו והוא משחק בהם רבות בסדרה. אותו יחס הפכפך, בין הכבוד לבוז, מקבלת האליטה האשכנזית בה ביטר שוחה בניסיון להפיק סרט שיקובל על ידי "האוסקר הישראלי". גם הצופה מקבל יחס דומה מהסדרה.

במרכז העבודה של התוכנית נמצאים שני אנשים: אבי ביטר, כמובן, ואיתי שגב, שביים וערך. שגב בוחר לערוך את הסדרה בצורה שתגרום פעמים רבות לאנשים לזעוק "גזענות". מה שנפלא זה ש"חי בסרט" מוציאה את השד העדתי בצורה כל כך מחודדת על ידי הצגת גזענות דו-צדדית. היא אינה מתבוננת מסתכלת על הדברים מצד אחד של המתרס. יש כאן מבט רב כיווני, שלעיתים נראה כמעט כמתנגש אך הוא למעשה תמיד משלים, דרך צלמתו של שגב ואמרותיו של ביטר. מצד אחד, הסדרה מתעדת את אבי ביטר בהתנהגויות והתבטאויות שהן אנטי-אשכנזיות בבירור, מה שגרם לטוקבקיסטים לשייף את מקלדותיהם. אך הצופה שישב ויצפה בסדרה יכול לראות כאן מה שנראה כגזענות ברורה דווקא מהצד השני. נראה כאילו איתי שגב מתכוון להציג את ביטר כבהמה גסה שעולבת באינטליגנציה של הצופים. דמותו השמנה, העצבנית, המקללת, המרימה סיגריות מהרצפה, היא לא פעם דוחה ממש, אפילו גרוטסקית. העריכה ששוזרת בכל הפרקים את הרגעים המגוחכים ביותר מסרטיו מדגישה זאת. מי שיצפה ב"חי בסרט" חמש דקות יתלונן שהסדרה גזענית כלפי אשכנזים, אך מי שיחזיק פרק שלם עלול לחשוב שמה שהבמאי ניסה לעשות כאן הוא להסכל במבט ציני, אולי אפילו מרושע, על דמותו הפרימיטבית של ביטר כמעט סמן ימני של המזרחיות בישראל. הוא עלול לפקפק בכך שהסדרה באה לתת את הכבוד שאבי ביטר מכריז עליו, ולחשוב שהיא דווקא לועגת לו. ההפכפכיות הזאת, בין הכבוד לבין הזלזול, נמצאת במרכז הסדרה, והיא מצליחה כל כך טוב בזכות חוש הומור עצמי מפותח ביותר. ביטר מוכן ללעוג לעצמו, ההפקה מוכנה ללעוג לעצמה, וגם הצופה יאלץ ללמוד ללעוג מעט לעצמו על מנת לקבל את החוויה המלאה מהתוכנית. בזכות העשייה המצויינת הזאת ליווי ביטר במשך הפרקים הפכה מבחינתי לחוויה הרבה יותר מחייבת מהמצופה. בפרק הראשון צפיתי כי הפרומו הצליח לשכנע אותי להתיישב מול המסך, אבל ככל שהפרקים התקדמו גיליתי באיזו ציפייה אני נמצא לקראת שבת בלילה (אני עדיין זוכר שאז שודר הפרק השבועי בשידור הבכורה, לפני כשנתיים).

הדיאלקטיקה בסדרה באה לידי ביטוי לא רק ברעיונות שהיא מעלה, אלא גם בסגנון שבו הסדרה כתובה ומופקת. לפרקים היא בורקסית להפליא, מביאה את מיטב הקאלט הביטרי אל המסך בדמות טקסטים שמזכירים את סרטיו (כאן ראוי להזכיר את האנסמבל הבלתי נשכח של חבריו של אבי, שכוללים, בין היתר, את צ'יקו הגורילה ואת שאול הנמוך). אך בו זמנית היא מכילה הומור "איכותי" שיגרום עונג רב לכוזרים (אם כבר הזכרנו קאלט, אין ספק ש"כוזרים" הוא המם הגדול של הסדרה) שצופים בסדרה, זאת בעיקר בדמות של בדיחות רבות שמתקשרות לקולנוע ועטופות, שוב, בהומור עצמי משובח (למשל- בסצינה שדובר קוסאשווילי מנחה את ביטר בנושא קונטיניואיטי, חדי העין ישימו לב לחולצה של ביטר, שצבעה משתנה פתאום). הסדרה, שעוקבת אחרי ביטר בפגישתו עם עולם קולנוע הסינמטקים והברנז'ה התל אביבית, מערבבת גם כאן את שתי הקצוות לכדי בלבול נפלא ומאוד מצחיק של הצופה (ביטר על סרטו של ברגמן "פרסונה": "אני הולך למשחטה של חנניה, מביא עין של כבש (...)- נהיה לי אותו סרט".)
"חי בסרט" היא אמנם דיאלקטית, אך האלמנטים המנוגדים הם שמשלימים אותה לסדרה כל כך טובה. השמן והרזה יוצרים כאן אמנם סדרה שזועקת מדיסוננס, אך למרות זה הצופה לא יכול שלא להגיד שהדברים עשויים בהרמוניה. אפילו כשמתארים אותה אי אפשר להימנע מסתירות. 

ממבט ראשון הצופה יזעק שהסדרה גזענית. אחרי שיכנס לעומקה הוא ינסה לחשוב על מי בדיוק צוחקים פה. ממצמץ מול המסך, הצופה יעביר עצמו מתישהו לשאלה האם הסדרה נועדה להצחיק אותו, או שמא היא צוחקת עליו, כמו שהיא רומזת כמעט בגסות מספר פעמים, ופעם אחת בריש גלי, באחת מסצינות הסיום הגדולות ביותר שיצא לי לראות בכל ימי חיי הטלוויזיונים. לשאלת האם הזאת אין תשובה שחורה, וגם לא תשובה לבנה.


http://www.nrg.co.il/images//archive/300x225/959/097.jpg


כמובן שבסיס כזה הוא לא מספיק רק באחיזה התיאורטית של התסריט- "חי בסרט" משתמשת בו כדי להיות באמת מצחיקה ומעניינת כמעט לכל אורכה (לקראת הסוף היו נקודות חולשה, בייחוד בפרקי הצילומים של הסרט, אך הסדרה התעשתה על עצמה עם סיומה המרהיב). הסדרה מתבססת על קו עלילה רציף ומגובש תוך שמירה על פרקים תמטיים. כבר אחרי פסיפס הפתיחה מקבל הצופה שני פרקים של "ביטר בלימודי קולנוע" ו-"ביטר בלימודי משחק". הפרקים האלה מבהירים היטב את הרוח הכללית של הסדרה (אם לא אהבתם אותם, היא כנראה לא בשבילכם). מכאן מתחילים פרקים שיש להם גם משמעות נפרדת מהתפיסה הכללית של הסדרה; בפרק הרביעי אנחנו רואים את ההתנגשות בין אבי ביטר לצורה של ישראליוּת שאינה תל-אביביוּת כשאבי מבקר בקיבוץ לשם עבודה על הדמות שיגלם בסרטו החדש. בפרק השביעי אנחנו נחשפים במלוא העוצמה לתא המשפחתי של ביטר, שעל ייצוגו כאבא ואיך כל זה מתחבר למה שכתבתי פה אני אתן לסוציולוגים לכתוב (לצערי הרב סדרה כזאת לא תקבל יחס כמו שיצירה ספרותית הרבה פחות טובה תקבל).
"חי בסרט" מתכתבת רבות עם קולנוע וטלווזיה, לפעמים לועגת לדוגמאות המופת ולפעמים עושה להם כבוד. מעניין שהסדרה כולה מתנקזת לפרק סיום שהוא דוגמת-מופת לאיך צריכה סדרת טלוויזיה להסתכם ולהסתיים. מבחינת עלילה יש כאן חיבור קצוות מושלם וסגירת מעגל שמעלה חיוך גדול על הצופה, אך בעיקר יש כאן בעיטה חזקה לעבר איבריו המוצנעים של הצופה, בעיטה שמסכמת את הרעיונות העל-עלילתיים של הסדרה.

בעוד אני עובר על רשימת הפרקים אני נזכר בקטעים רבים וטובים- ניאומו הקאלטי של אבי נגר בפרק שיקום התדמית, הראיון שהתפוצץ עם כתב פנאי-פלוס בפרק היח"צנות... אני חושב שאם יש משהו ששכחתי להזכיר בפוסט הזה, שהוא ככל הנראה הדבר הארוך ביותר שאי פעם יכתב על הסדרה הזאת, זה שהיא מאוד מאוד מצחיקה. יש בה גם רבדיות מפתיעה בהומור, והצופה המסור יוכל לגלות כל פעם בדיחות סמויות יותר מן העין, לכל כיוון הומור שהסדרה פונה אליו.

"אבי ביטר חי בסרט" היא סדרה שמצליחה לגרום לך רגשות אשם ורגשות אשם על כך שחשת רגשות אשם. היא מצחיקה במובן הפרימיטיבי של הצחקה כמו שהיא גם אינטלגנטית. היא בהמית ובוהמית בו זמנית. עכשיו היא תרד מהמסך ותסתפק בפינה טחובה באתר קשת, שם היא נדחקת בפרסומות ולא מקבלת אפילו מקום לכל פרקיה, מפנה את הבמה לאחים הכוזרים מאמריקה.

יום רביעי, 8 בדצמבר 2010

על אש, אדמה, קרח וביבי נסיך-היסודות

ערב נר שביעי של חנוכה התיישבתי מול הערוץ הראשון והתחלתי צופה בחידון התנ"ך למבוגרים. השאלה היחידה שיצא לי לשמוע הייתה ניסיון הכשלה היתולי של נתניהו את האדון אבשלום קור, שכן פרשתי מהצפייה אחרי שעה של ניצול הבמה על ידי שר החינוך וראש הממשלה למטרות פוליטיות. שני הליכודניקים לחכו זה את פנכתו של זה למול מחיאות כפיים של הקהל הצוהל והצוה"ל. נתניהו שיבח את סער על זה שיזם את החידון, סער תיקן אותו ואמר שנתניהו יזם את החידון (וגם הראה גבורה אדירה בטיפול בשריפת הכרמל, שלשמה נתכנסו היום) ונתניהו חייך בהסכמה. חיוכו היה גדול אפילו יותר כשמר יצחק נבון ניצל את במתו כדי להבהיר שהוא זה שיזם את החידון ושהאמת חייבת להיחשף, וכן גם חיוכי. כחלק מהמסע הפוליטי בשעה הראשונה של החידון, מסע שעייף אותי עד שכשהגיע זמן החידון פרשתי לשים ראשי המנומנם על התנ"ך הרך, נתניהו הצהיר שיקים טייסת כיבוי על שמו של אלעד ריבן. מדובר במהלך ראוי אחד בהתנהלותו של נתניהו מול התקשורת תחת פרוייקט כיבוי השריפה, התנהלות שכללה, בין היתר, הזנקת מטוס הכיבוי הגדול ביותר בעולם אחרי שהכבאים הכריזו שליטה על האש ורגעי תקשורת מביכים בהם נתניהו פוקד על אנשים שמבינים הרבה יותר ממנו בכיבוי משימות מעורפלות וחסרות פשר. מפקדי הכבאות מגמגמים והוא מישיר למצלמה מבט הרואי עם ניסון ללחלוחית קלה בצדי עיניו.

מעשיו המטופשים של נתניהו המחושב, הסיקור התקשורתי האדיר והקריאות לועדת חקירה לא היו קורות אף אם 100 אלף דונמים של אורנים היו נשרפים, אילולא הצטרפו אליהם גם כמה אנשים. אסון האוטובוס, שהתרחש באופן שניתן לפשט אותו לכמעט אקראי, הוא שהניע את האש הטבעית לאש ציבורית, תקשורתית ומדינית. למזלו של נתניהו, בארצנו ארבעים הרוגים נשכחים במהרה, ובעזרת הצהרות כמו הצהרת טייסת אלעד ניתן להראות כלומד לקחים ולצאת עם קצת פיח-גיבורים מתחת לעיניו במקום 90% כוויות. ביבי, שכינויו כמו נגזר ממשפחת מלוכה בשבט מאיזור אקלים משווני, הוא נסיך-קרח שממשיך ללהטט בין שריפה להקפאה. יכולים להתלקח עוד עצים רבים ביער, ודובים- אין. תבוא האש וביבי יוכל לנופף במסקנות שהוסקו והכל יהיה טוב ויפה.


כל מעצב מתחיל יודע- רכז את תמונתו של נתניהו לימין המרכזי


אך ביבי הוא אולי שקול במקרה זה, אך הוא רחוק שנות דור מהמנהיג הגדול שהוא מנסה לשרטט. חוכמת מנהיג גדול היא לא רק בהסקת מסקנות ישירות.

0 שקלים, כך פרסם עיתון "הארץ" ביום שני, זה התקציב שמעמידה הממשלה לטיפולי מנע והכנה לרעידות אדמה. במשך כל ההיסטוריה הגיאולוגית של ישראל, הקדום והמודרני, רעידות אדמה חזקות מתרחשות בתדירות קבועה. אני בטוח שאני לא צריך לפרט כאן את העובדות היבשות על שנים ועוצמות שידועות לרוב הציבור. העובדות הנמצאות כמובן לנגד עיני נתניהו. ועדות שחקרו את הנושא הניחו מולן שחור על גביי לבן את החיזיון הניתן למניעה של אלפי הרוגים והרס בהיקף מיליארדים רבים. הרס והרג שיגחיך לא רק את השריפה בכרמל, אלא יוכל גם למשחקי הגרעין של אחמדיניג'אד. מנהיג כמו נתניהו מבין מהשריפה כי הוא צריך להקים טייסת כיבוי. מנהיג - או שמא עליי לומר מנהל מדיני, כי על מנהיגות אין כאן ממש על מה לדבר- אמת צריך להבין כי אם בעבר הוא מצמץ מול איתני הטבע, אולי כדאי שהפעם הוא לא יתן לאמא אדמה להכניס לו אצבע לעין.

ממשכנו הבטוח בירושלים הרע ביותר שיכול לקרות לנתניהו ברעידה הבאה הוא נפילת איזו לבנה על ראשו שתתן לו איזו הארה, אבל אז כבר יהיה הרבה יותר קשה לבחור על שם מי, מתוך רשימת הענק שתונח לפניו, תקרא יחידת החילוץ המיוחדת.

יום רביעי, 27 באוקטובר 2010

על התאונה החמה והתקשורת המעוותת

בשעה שקשה להגדיר אותה כאתמול, אמש או היום, לקח נער בן שש-עשרה את מכונית אביו ואת חברו ושעט בלי רישיון ובלי דאגות אל מוות בצורת מעיכת פחית. תסלחו לי אם יש אי אילו שגיאות דיווחיות במשפט הפתיחה הקצר, שכן לא באתי כדי לספר את סיפור המעשה אלא להעיר הערה קצרה על התקשור סביב האירוע ועל מה שהוא מלמד אותנו.

מכיוון שהתאונה התרחשה בשעה מאוחרת מאוד לא הספיקו עיתוני הבוקר להתייחס אליה, אבל כבר מהמשדרים המנומנמים של שש בבוקר ניתן היה לראות את תמונותיהם של החברים מציפות את המסך. לבושים לכל היותר בגופיה, שוכבים משתזפים בים או בחצר; הפנים והתנועות של הנערים הראו בדיוק על מה הם חשבו כשהם דהרו אתמול בלילה על הכביש.


מראים בדיוק מה הם חושבים על העולם

בעולם אחֵר התנהגות הנערים הייתה מבוזת בקול רם, השוטרים היו מבטאים בנהמות הצהרות על בטיחות בדרכים והילדים היו נטמנים כשהדמעות היחידות שהיו נשפכות הן הדמעות הראויות, הנכונות והקשות של משפחות הילדים. אבל בישראל של 2010 התקשורת צריכה לצאת במסע הספדים שערורייתי לכל אדם שנהרג בתאונה לא שגרתית, גם אם הוא עבריין קטלני שיכול היה לקחת עם חייו שלו עוד חיים רבים. דודתו של ה"נהג" מבכה בערוץ 10 על כמה שהילד היה מנומס (אולי גם זכר לנעול את הדלת אחרי שגנב את המפתח למכונית שאבא שלו החביא מפניו). אותו אביו מסביר לYNET שהילד היה ילד זהב (לספר לו שהגורמטים בכלל עשויים אבץ?)

תשומת לב אדירה נתנה התקשורת כדי להאדיר את זכרם של עבריינים קטלניים. במקום להעביר מסר על מה שצריך להתנהל בכבישים. במקום להספיד אנשים רבים שמתים כאן כל שבוע שלא על ידי תאונה שניחוח פלילי עולה ממנה, אבל שתרמו באופן אמיתי לחברה שלנו. שבנו אותה, ולא הרסו אותה מתוך "שובבות נעורים". עיתון "הארץ" מקדיש מדור קצר מדי יום שישי להספד על אנשים כאלה. מספר עשרות מילים לסיפור החיים והמורשת של מיטב המדענים, אנשי-הרוח, האמנים והמחנכים שנפטרו באותו שבוע. באיזו תקשורת אנחנו חיים (אני משתמש בניסוח הזה בכוונה) ששני הפושעים שסיכנו מי-יודע-כמה רכבים שהם חלפו על פניהם לא רק שיקבלו כמה מילים, אלא כותרות בעיתון היומי? לא צריך כיום שום תרבות ושום חינוך כדי להיחתם לעד על דפי האינטרנט כ"ילד זהב".

כאב המשפחות הוא מובן וקשה, אבל אסור להצדיק מקרה כזה בשום כאב קולקטיבי של החברה שלנו. צריך לגנות בחריפות את המקרה ואת התקשורת.

*בדברים התייחסתי לנהג ולחברו כאחד, מובן שיש לחשוב האם גם החבר אשם בפשע ואם כן באיזו מידה, אבל הדבר לא רלוונטי עבור מה שכתבתי וראוי לדיון במקום אחר (אולי בסקשיין התגובות המוזנח?)

יום שני, 27 בספטמבר 2010

על אייקון 2010 (שניהם)

תצלומים: שי סנדיק

אני זוכר את הדברים בחדות בוהקת: השנה הייתה אלפיים ואחת, או אולי ושתיים, אני לא בטוח. מה שידוע לי הוא שהייתי תלמיד כיתה ג' (אני מקווה שאחרי החישוב הקצר אף קורא לא יסגור את החלון ולא יחזור לכאן לעולם), והיה לנו שיעור התעמלות באולם הספורט. שני חברים שלי עמדו על הבמה ודברו בצורה מוזרה. זה נשמע לי קצת מוזר עכשיו, אולי זה לא היה אולם ספורט אלא איזשהו אודיטוריום. אולי זה בכלל לא היה שיעור, אולי הפסקה. בכל מקרה, לא הייתה זו שיחה תגובתית נורמלית בה אחד נותן הצהרה והשני מחזיר לו על פיה, אלא כמו מעיין דיון מונחה, בו אחד מתאר מה הוא עושה והשני מתאר לו מה קורה בתגובה. גם נושא הדיון היה מוזר מאוד ולא קשור לאווירה האפורה של אולם הספורט בחורף (או של האודיטוריום בקיץ). שאלתי אותם למעשיהם והם אמרו לי שהם משחקים "דיאֵנדי". מהר מאוד נתפסתי לְמה שלא היה בדיוק D&D אלא פשוט מעין משחק תפקידים דיבורי-חופשי שיכול היה להיות על בסיס של כל פאנדום שהוא, גם פנטזיה ימי-ביניימית כהלכה, אבל גם, לדוגמה, סדרת האנימציה של ג'קי-צ'אן והקמעות שכולנו ראינו ואהבנו אז. המשחקים היו תוססים ומלאי דמיון ונשאבתי אליהם מהר מאוד. התחלתי לחפש חוג "מבוכים ודרקונים"', שכן המשחקים החובבניים לא הספיקו לי. בבית ספר החדש שלי, בכיתה ד', נרשמתי לחוג כזה שנוהל על ידי "שושנת המדבר", מעין ארגון של חוגי משחקי תפקידים. התחלתי ללכת לכנסים ולקרוא ספרים בתחום, ואני זוכר שכשהייתה תחרות בניית הרפתקאות למשחקי תפקידים ראש הארגון בכבודו ובעצמו הכריז שההרפתקאה המנצחת היא ברמה של ספר בסדרת "רומח הדרקון". נרגש כמו שרק ילד בכיתה ד' יכול להיות (לא באמת, גם אם הייתי בכיתה ג' הייתי יכול להתרגש ככה, אולי אפילו יותר) קניתי את הספר הראשון ונשאבתי במהרה. בעקבות ספרי רומח הדרקון, בליעת ספרי פנטזיה נהייתה חלק מהוויתי היום-יומית. כן, בסופו של דבר התבגרתי, אבל אין ספק שהפנטזיה הקלאסית עיצבה הרבה מאוד את המעט שאני היום. ועל כן, מתוך כיבוד המסורת ואהבה שנותרה לי למה שהז'אנרים מסוגלים לו, אני עדיין מקפיד שנה בשנה ללכת לכנס "אייקון", הכנס הישראלי השנתי הגדול ביותר ל"פנטזיה ומדע בדיוני". ומכיוון ש2010 היא שנה ככל שנה, ביום ראשון העדרתי רגליי מביתי וצעדתי (אם אני אגיד שלקחתי מונית שירות אני אאבד עוד כמה קוראים) לכיוון פסטיבל אייקון.

כנס אייקן זכור לי תמיד כאירוע גדול, והשנה הוא אף הורחב לחמישה ימים על "שני כנסים": כנס "אייקון TLV" שממוקם בסינמטק תל אביב' וכנס "אייקון מבעד למראה" אשר ממוקם באולם של מפעל הפיס ובבית ספר תיכון הסמוכים לסינמטק . אני באמת שלא יודע מה זה אומר ומה ההבדל בין הכנסים. כנראה שהפנטזיה של מארגני האירוע הייתה לקבל הקלות במס. אולי גם הם רצו לקחת את החלקים המביכים יותר, כמו מופעי תחפושות, למעין חצר אחורית, ולא לשים אותה באותו מתחם מכובד יחד עם פסטיבלי סרטים בין-לאומיים. תכננתי להגיע לכנס אייקון (או איזה מהם שלא יהיה) ביום שני, מכיוון שבתוכניה היו מספר אירועים שנראו לי מעניינים. בסופו של דבר התברר שחברי רואי מאירמן (שמבצע עריכה לשונית עבור הבלוג הזה) זכה בתחרות תרגום (כדי לא לגנוב למקום הראשון את הפרס בפעם השישית), ולכן נלוותי אליו ביום ראשון על מנת שיוכל להגיד את דבריו לאומה ולקבל את הפרס.
למרות שיום ראשון היה שקט יחסית (אין לי דרך לקבוע שבאמת היו שם פחות אנשים מבימים אחרים שכן ויתרתי על הימים אחרים, אבל מההרגשה שלי הפסטיבל עדיין היה בראשיתו ורבים מקהילת הפוקדים דילגו על יום זה) עדיין לא צריך היה שום צורך במכשירי GPS למיניהם: את סינמטק תל אביב בימי אייקון אפשר לאתר על ידי זרם אנשים שאי אפשר לטעות בו. לבושים בגלימות אדומות, צועקים באנגלית בקולי קולות כדי לפצות על תסביכים של תשומת לב ובטחון עצמי, אותם אנשים אולי עושים שם רע לקהילת ה"פנטזיה ומדע בדיוני" בארץ, אבל לפחות מסייעים מאוד למציאת הפסטיבל. זה מתחיל בטפטוף של אישה עם מעדר והופך לזרם בולט. באמת שיש לי המון מה לומר על האנשים האלה, אבל בפוסט הזה אני אתאפק.

האנשים האלה

בכל מקרה, כשהגעתי למקום תקפה אותי עייפות גדולה. אמנם עוד לפני פחות מתשע שנים הייתי בכיתה ג', אבל כשאתה רואה שניים עשר אנשים סוחבים על אפיריון איש גדול מידות בחולצה ורודה צמודה, שיכול להיות שגילו כפול משלי, הרצון מניע את הרגליים לכיוון נגדי (הצעירים עלולים לחשוב שהם הגיעו לאירוע לא נכון שקשור לקהילה לא פחות צבעונית, אבל לצערם אין כאן שום טעות). אני בטוח שבשלב הזה, אחרי תחושת הקבס שאני מביע, שואל הקורא מדוע אני פוקד את פסטיבל אייקון בכלל. אז אענה: א. על מנת להתעדכן בהוצאות חדשות של מוצרים שקשורים לתחום ולעשות קניות. וזהו, בעצם. בית זה כבר הביתה. השנה בעצם רציתי גם ללכת כדי לסקר את הפסטיבל, מה שבכלל לא עשיתי בסוף כי לא היה לי כח להתמיד ולבוא לימים אחרים ולקחת חלק בפעילויות שונות (למרות זה אני עדיין כותב, ולמה, זאת שאלה כבר יותר מסובכת). אז פשוט באתי לעשות קניות.

מתחמי הפסטיבלים (וזה באמת מגוחך להתייחס לזה בלשון רבים), עמוסים למדי בדוכנים שמוכרים סחורות שמתקשרות למדע בדיוני ופנטזיה- ספרי קריאה, חוברות וספרי קומיקס, משחקי וידאו, בובות זוויתיות ("אקשן פיגרס") ועוד. מיהרתי להגיע לדוכנו של אלי "הספר הלבן" הרשטיין- מחשובי האנשים בקהילת המד"ב בארץ, אשר הקים בין היתר את הוצאת "ינשוף" ואת מגזין ISF.
כאב לי לראות שאלי, שמקפיד להוציא לאור ספרים מרתקים ושונים, נאלץ להוציא השנה במציאות הנוסחתית של הקהילה הנוכחית, רק ספרים של אסימוב, ולא להביא מספרייתו בחירות מרתקות אך מסוכנות, מהסוג שמאלץ אותו למכור אחר כך ספרים מצויינים בחמישה שקלים. אם תסתובבו בשאר הדוכנים תראו שהספרים העיקרים שיצאו השנה הם מהנוסחאות המוכרות של "רומח הדרקון" וטרי פראצ'ט. הדבר היחיד שספרים כמו "ממלכות נשכחות" מאתגרים זה את המושג פנטזיה, האם נוסחה מוכרת עומדת בתקן הדמיון של הז'אנר? וגם השנה לא ראינו כמעט שום שמות ישראליים על הכריכות בדוכנים. אפילו ממכירות היד השנייה התעצבנתי; כשערערתי על המחיר של עותק של "חולית" בדוכן לספרי מד"ב עתיקים, התנפלה עלי הגברת המוכרת כמעט ברשעות, מוכיחה שוב שאין שום תרבות סחר יד שנייה ואספנות בארץ, שמיקוח הוא חלק אינטגרלי בה. דווקא מתחום הקומיקס רוויתי נחת. אמנם תרגומים לכותרים זה דבר נדיר, אבל המבחר והמחירים היו הוגנים בהחלט. את אוגדן Watchmen קניתי בעבור 95 ש"ח, מחיר כמעט זול בקנה מידה עולמי. גם יוצרים מקוריים מילאו את פינות הפסטיבל. אולי האיכות מפוקפקת, אבל זאת יוזמה חשובה. גם בתחום של דגמים ואופנה היו דוכנים מקוריים שנראו היו לי עומדים בתקן גבוה, וגם אם אותי אישית הם לא עניינו, הרי זאת יוזמה ברוכה.


דוכן כובעי אנימה וצילום תקריב של דגם שמתאר סצינה שגרתית מתוך דוכן מכובד בנושא.



הדוכנים, המכירות, והמפגש הקהילתי הם אמנם חלק יסודי מאייקון, אבל את המימד המכובד שלו בקנה מידה ארצי מקנים לו ההרצאות המגוונות והסרטים שמוקרנים בו. אנחנו תכננו לבדוק את הפעילויות של השנה ביום שני, אבל בסוף היום הראשון הייתי מרוקן נפשית והחלטתי לא לחזור. יצא שהאירוע היחידי שנכחתי בו היה אירוע הסיכום של "להפחיד בעברית", אירוע בו הוכרזו המנצחים בתחרות מעניינת, חשובה ומקורית. למרות שלמארגנים היו את כל הקלפים כדי לסחוט את התשואות- חבר שופטים מעולה, הצעות מעניינות ואפילו פרס כספי שנותן תוקף ורצינות לתחרות, האירוע עצמו היה לא מאורגן, לא מסוקר (כמעט שלא הגיע קהל, חבל מאוד), השמות שהוכרזו היו לא נכונים, המנחה לא ידעה לבטא את שמות חבריה וכו'. למרות זאת, הלוואי ורק יהיו יותר ויותר תחרויות כאלה. ואכן, בניגוד לכנסים בתחומים יותר אזוטריים, ובניגוד לשטף התלונות שלי, אפשר לציין שבאייקון יש הרבה אירועים ראויים ורציניים וארגון הפסטיבל מכבד את התחום: הזמנות אישים בכירים (סופרים גדולים כמו ניל גיימן כבר חתמו שם ובמאים ברמה גבוהה ליוו את הקרנות סרטיהם), תחרויות של סיפרות בנושא ושפע אדיר של הרצאות ופאנלים הן רק כמה דוגמאות.

אחרי הטקס התחלנו בדרך חזרה הביתה. שנה הבאה אני אחזור לאייקון. אני אהיה זקן יותר ועייף יותר. אני מקווה שבכנס הבא יצליחו לעמוד באחת מהסיבות הטובות להתעסק בפנטזיה- להסיר מעליי קצת את העייפות.
(אנשים אחרים לקחו את המושג פנטזיה לכיוון אחר לגמרי. ראו אילוסטרציה)

אילוסטרציה

~~~~

ורואי מאירמן מוסיף:

בניגוד לכַתבי-חברי הנ"ל, חזרתי לאייקון ביום שני כמו שתכננתי, על מנת להשתתף בשני אירועים קטנים נוספים של הפסטיבל. אני מאמין ששלושת הפעילויות שבהן נכחתי, כולל טקס הענקת הפרסים של תחרות התרגום, מהווים מעין מיקרוקוסמוס של הפסטיבל הזה: הרצאה, סרט, ואירוע מיוחד.

הסרט שראיתי נקרא פאנדורום, סרט מדע בדיוני מאיים של הבמאי קריסטיאן אלוורט, שנכח בסרט וענה על שאלות לגביו בסופו. הסרט הוקרן במסך הקולנוע של הסינמטק, שלצערו הרב של הבמאי אינו תואם את המידות הרגילות של סרט באיכות גבוהה (לדבריו, הצפייה בסרט הייתה מכאיבה לעיניים). מחיר הסרט היה גבוה משל סרט רגיל בקולנוע, על אף שהוא הופק בתקציב מצומצם, של רק כמה עשרות מליוני דולרים, ובאופן חצי-פרטי. אייקון מציע סרטים יוצאי דופן, ברמה גבוהה, זרים ומשונים, אבל במקומכם לא הייתי מגיע לאייקון רק בשביל לראות אותם. למזלי הרב, הסרט הזה היה סרט טוב מדע בדיוני במיוחד. ואצלי טוב זה לא Avatar או Resident Evil, שהם תאווה לעיניים ותועבה למוח. הסרט מציג שילוב מעולה של אימה, אקשן, ומדע בדיוני שלא ניתן למצוא בסרטים המוכרים בקולנוע. הוא הצליח לגרום לי לחשוב על העתיד של האנושות בעוד כמה עשרות שנים ועל מספר החתיכות שישארו מהגיבור הראשי בסוף הסרט- בו זמנית. אני לא מתיימר להיות מבקר סרטים, אבל אני אתאר אותו בקצרה, בתקווה שאולי תראו אותו בעצמכם. שני חברי צוות מספר 5 מתעוררים מהתרדמת המתוכננת שלהם על ספינת ענק שנשלחה לחלל, יותר ממאה שנים מהיום. כמו שאמור לקרות למי שנמצא בתרדמת במשך שנים, הם לא מצליחים להיזכר מיד מי הם ומה תפקידם בספינה, והזכרונות שלהם חוזרים באיטיות. במהרה הם מגלים שספינת החלל נטושה, ומאכלסים אותה יצורים דמויי אדם, שנראה שכל מחשבתם עסוקה באיך לזלול את היצור החי הקרוב ביותר ולא דבר מעבר לכך. בזמן של כמה שעות מגלים השורדים המעטים את הזוועה שעומדת מולם. הספינה איכלסה בעבר כשישים אלף אנשים מכדור הארץ, שחדל להתקיים, ובה נמצא השריד האחרון לאנושות, הסיכוי האחרון להישרדות כולנו. אין עוד אדם בעולם שיכול לעזור להציל אותם, ואין להם לאן להסתובב.

הסרט דן באבולוציה, בעתיד החיים על כדור הארץ שאוכלוסייתו מתפוצצת אט אט, ובמה שעלול לקרות אם לא נשלוט בעצמנו ובמשאבי כדור הארץ. הוא גם מנסה לעמוד על מערכת החוקים של האדם, בעוד הגיבורים בו נעים מטירוף וקניבליזם לגבורה. הוא משאיר הרבה חורים לא ברורים לגבי גורל כדור הארץ והאנושות, אך אלו מאפשרים לצופה לחשוב אל מעבר להתרחשות בו, במקום להתבלבל. למי שתוהה, המילה פאנדורום היא תיאור למחלת נפש (בדיונית) שעלולה ליפול על אדם ששקע בתרדמת על ספינה לאורך זמן, שגורמת לאיבוד עשתונות ופאראנויה.


צילום: למי איכפת מי צילם, במילא אף עורך-דין לא קורא כאן.


הסרט היה חוויה נהדרת, והשיחה של הקהל עם הבמאי לאחריו הייתה חוויה בפני עצמה. לאחריו הלכתי עם חברי (שי סנדיק, שצילם עבור הכתבה) להרצאה על השטן ביהדות. כמו שקרה באירוע הסיום של תחרות תרגום שמות המפלצות, גם כאן היו בעיות טכניות ובעיות בתוכן. בהרצאה הארוכה (ולדעת חבר אחר שלי, מייגעת) נכחו 4 מרצים, שכל אחד הוא מומחה בתחומו, וכל אחד נתן מידע חשוב, עדכני, ומעניין. לצערם הרב, לא היה להם מושג על מה מדבר המרצה שמשמאלם ומימינם.

המרצה הראשון דיבר על השטן, עזאזל, ושאר השמות שניתנו לו, והראה שיש לנו הרבה חורים שחורים בתרבות. ביום כיפור מוקרב קורבן לעזאזל, ונראה שאותו עשה-אל הוא דמות חשובה מאוד. או שבכלל עזאזל זה שם של מקום? ספר איוב כתוב גרוע, או שהוא יצור מרושע? בכל אופן, הוא הדגים לנו שחכמי התלמוד וכותבי המקרא לא הצליחו לתאם גרסאות, וכנראה לא היו סגורים ביניהם על קיום של דמות אויב לאל היחיד. ספר איוב וחנוך מציגים שתי דמויות סותרות מאוד של אותו שטן, ולכן ניתן להסיק שאי אפשר להסיק כלום. מעניין, אבל מרגיש רע לדעת שאין לך סיכוי לדעת.

המרצה אחריו הסבירה על שדים שונים. מה שהפריע לי מאוד היא שההרצאה הסתמכה לחלוטין על ארכיאולוגיה והכרת תרבויות קודמת, בניגוד למרצה הקודם שהשתמש במקורות כתובים יהודיים. אומנם זה נשמע כאילו הדברים משלימים אחד את השני, אבל הם בעיקר יצרו אצלי כאב ראש. נושא מעניין, אבל ארכיאולוגיה זה לא התחום שלי, ואני לא צריך לדעת איך ציירו שד לפני אלפי שנים כמו שרציתי לדעת על השטן ביהדות. רק כדי לסבר את האוזן, אומר שקמיעות כנגד שדים היו דבר מקובל, ועל מנת להגן על הבית מפניהם היה צורך לכתוב לשד שתפסו אותו ולהציג בפניו ציור של דמותו תפוסה בשלשלאות. ברוב הציורים הללו ניתן היה למצוא רגלי חיה (הרבה פעמים תרנגולת) קרניים או כנפיים.

המרצה השלישי הסביר על ציורי השטן בקלף השטן (קלף מתוך סדרות קלפים לגילוי עתידות). הוא בעצמו, כך הבנתי, מגלה עתידות, והוא ניסה להסביר לנו מדוע קלף השטן נראה כמו שהוא נראה בימינו. בכלל לא באתי מוכן להרצאה הזאת, כי אני לא משתמש או מכיר קלפים לחיזוי עתידות, וגם ההרצאה הזו הוסיפה לי מעט מאוד ידע קונקרטי על השטן ביהדות. לידע הכללי שלכם אומַר שהשטן הוצג כבר לפני שלוש מאות שנה בתור דמות כאוטית ביותר ומלאה מיניות, אבל לא מרושעת, מה שמאוד התאים ללהקות המטאל שניסו להציג את שבירת המוסכמות ואת היציאה מהמסגרת.

לסיכום! היו 3 הרצאות מעניינות, כל אחת בנפרד, אך לא הצלחתי ללמוד הרבה על מה שרציתי, וכנראה אשמים בזה מתכנני האירועים בפסטיבל שלא דאגו שההרצאה באמת תיתן מידע רלוונטי על שדים ושטנים ביהדות. בכל זאת אני רוחש כבוד למרצים וחושב שלכל אחד בנפרד היה חומר מעניין שהוא נתן למחשבה. אני רק יכול לשער שגם בהרצאות אחרות המרצים לא היו כל כך מתואמים ביניהם.

יום ראשון, 19 בספטמבר 2010

על קולג' תחתי וקומדיה עילית.

לפני מספר שבועות הלנתי פה על החלטותיהם של חבר השופטים בועדת טקס פרסי האמי. התרגזתי במיוחד מבחירותיהם בתחום הקומדיה. כיום אני בא בראש פוזיטיבי יותר ובתקווה לנסות לבוא ממעמדי הלא קיים ולתקן מעט מן העוול- לחשוף את מי שאני יכול לחושפו אל Community, ערב עליית עונתה השנייה ויציאת מארז הDVD של עונתה הראשונה. קומיוניטי היא קומדיית מצבים של NBC שעונתה הראשונה שודרה בשנה האחרונה, וחרף הברקותיה, ביקורותיה המצויינות ומעמדה שכמעט הגיע לקאלט ברבים מהפורומים האמריקאיים בנושא, לא זכתה כמעט לתשומת לב בישראל. אני מניח שהדבר קשור גם למערך השיווק העצל של הוט אשר קנה את זכויות השידור שלה כמו גם לשפע הגדול של אזכורים מתרבות הפופ האמריקאית, אשר עלולים לפעמים לבלבל צופה שלא בקיא ביסודותיה (ראו בהמשך).

ג'ף ווינגר הוא עורך דין גא שרשיונו נשלל אחרי שהמדינה מגלה כי ה"קולומביה" ממנה קיבל את תעודת ההסמכה שלו איננה האוניברסיטה. הוא נאלץ לחזור ללימודיו, אותם הוא עושה בקומיוניטי קולג' גרינדייל. הסדרה מתמקדת בחוויותיו עם חבורה אקסצנטרית שאליה הוא מתייחס כ"קבוצת הלמידה" שלו (שהומצאה בתחילה על מנת להתחיל עם מישהי). קבוצה שכוללת, בין היתר, אם חד-הורית שחורה, גבר מזדקן וחסר מודעות עצמית (או בעצם מודעות מכל סוג שהוא) וסטודנט פלסטיני שמתקשה להפריד בין חייו לסרט הוליוודי.

הטריילר המקורי של הסדרה



משהו טוב מאוד עובר על קומדיות המצבים מאז היציאה של סיינפלד. גם ב2010 רבות מהסדרות בתחום מורכבות מ20 דקות של מעין עיסת קיטש קרה ומנסות לפנות למכנה המשותף הנמוך ביותר בעזרת צחוק שתול שמסביר לקהל מתי לפרוץ בצהלות. חרף זאת, בעשור האחרון, הפוסט-סיינפלדי, יותר ויותר סדרות הוכיחו שאפשר לעשות סיטקום אינטלגנטי, מסוגנן, ובעיקר- באמת מצחיק. קומיוניטי ממשיכה את הגל החדש של קומדיות מצבים כמו "מלקולם באמצע", "משפחה בהפרעה" ו"פילדלפיה זורחת" אבל היא בעלת אופי, סגנון וקצב ייחודים ושונים. בעבודת מהודקת של מצלמה יחידה נפרשת לפנינו ההפתעה הטובה ביותר השנה בטלוויזיה האמריקאית. קצבית וססגונית, כתובה לעילא ומשוחקת לעילא, אם אנשים יקפצו על רכבת הרפרנסים ההוליוודיים הם יהנו מנסיעה מצחיקה, אינטלגנטית, צעירה, מפתיעה ובעיקר מאוד מאוד כיפית.

כמו כל סיטקום טוב, יש לה קאסט מצויין שמשחק דמויות שקל לאהוב. היוצרים היטיבו לבנות מערך דמויות שמייצג את מגוון התלמידים של הקומיוניטי קולג' הזול, והמלהקים בחרו שחקנים שרקמו אותו עור וגידים בצורה מצחיקה באמת. האנסמבל של הדמויות צבעוני בכל משמעות אפשרית, ומכיל דמויות עם טייפקאסט קלאסי (מה שהסדרה אוהבת לעשות ממנו צחוק) לצד דמויות מפתיעות ולא שגרתיות בעליל [מי ראה במקום אחר עזתי (כן, כן, צעיר מעזה) שמכור לתרבות הפופ האמריקאית, דמות שנראה שאף פעם לא תוכל להכנס לאותה תרבות שהיא כל כך אוהבת?]. נעדרת מאווירה מהורהרת וצינית כמו סדרות אחרות בתחום כיום ("המשרד" למשל)- הדיאלוגים של קומיוניטי הם לרוב קופצניים ומהירים, ופעמים רבות מכילות אלתורים של השחקנים, מה שמראה שוב, לטעמי, על איכותם. הדיאלוגים האלה לוקחים חלק באווירה הקצבית והכיפית של הסדרה שנבנית גם על ידי השחקנים המוכשרים ובימוי קומי מעולה. האינטראצקיה של חברי המועדון בינם לבין עצמם ובינם לבין המכללה הירודה יוצרת את הסיפורים הקומיים. מבחינה פרמיסית לרוב לא מדובר בשום עניין מהפכני, אך הם כתובים מצויין בעזרת טכניקות הומור מגוונות, וזה הרי מה שמשנה בקומדית מצבים. כמעט כל טכניקה קומית מהספרים מופיעה בסדרה הזאת בצורה מוגבלת, מצחיקה ומודעת לעצמה; כשהסדרה שוברת את הקיר הרביעי, היא בונה אותו שוב ולא נותנת לסוג הומור מסויים להשתלט עליה, כמו שכל כך הרבה קומדיות שלא כתובות טוב עושות. על עניין אחד אבל הכותבים כן חוזרים כל הזמן, וזה אחד מהאטרקציות העיקריות בסדרה: האזכורים והמחוות לתרבות הפופ האמריקאית.

העניין נעוץ בעיקר בעבאד, לדעתי הכוכב הגדול של הסדרה (בגילומו של דני פודי), שהצלחתי להזכיר עד עכשיו רק פעמיים. לומד להיות במאי ומעביר את הכמות הקריטית של זמנו מול הטלוויזיה, עבאד חי את החיים ההוליוודים בצורה מעט שונה. גם כשהוא נמצא בקולג', את רוב השיחות והעלילות הוא מנתב תוך חיקוי סרטים קלאסיים (למשל, ניסיון להשלים את כל המשימות שעל צעיר בשנתו הראשונה בקולג' לעבור). חובבי תרבות הפופ האמריקאית יתמוגגו. לא רק שם באים לידי ביטוי הרפרנסים, אלה גם במקומות רבים נוספים, ואף במסגרות כלליות של פרקים- כמו למשל הפרק המצויין שבוים כמו סרט מאפיה אמריקאי, בקריינותו של, האחד והיחיד, עבאד. האהבה של הסדרה לתרבות הזאת מגיח גם כלפי אספקטים אחרים בארה"ב, כמו האהבה של פירס ל"חולצות אירוניות", הטרנד הגדול ששטף את תרבות ההיפסטרים האמריקאית. נתקלתי כבר באדם שכתב לאוניברסיטה עבודה על התרבות הפופולארית האמריקאית כפי שהיא מתבטאת בקומיוניטי, ולדעתי יכולים להיכתב עוד הרבה מילים בנושא (זה לא תפקידי כרגע).
למרות שהיא טובה כבר מההתחלה, לקח לי זמן להיתפס לסדרה. הבנתי בערך באמצע העונה כמה אני אוהב את הדמויות, את האירוניה המודעת של הכותבים, את הרפרנסים. עונתה השנייה תשודר מול "המפץ הגדול". אני מקווה מאוד שהקהל בארה"ב יהיה אינטלגנטי מספיק כדי לבחור לתת את הרייטינג ל"קומיוניטי". יהיה חבל מאוד אם נאבד את הסדרה הזאת, שהיא באמת, כמו שאומרים המבקרים, "ממתק טלוויזיוני".

אני מקווה שתמונת אחת של אליסון ברי (או כמה) תגרום לכם לעשות את מה שאלף מילים שלי לא יגרמו לכם לעשות (אני מתכוון- לצפות בסדרה)

הסדרה משודרת מדי שני בערב בHOT3, וחרף העובדה שהעונה הראשונה עומדת להיגמר, אציין כאן שביום שני הבא ישודר שם הפרק המהולל "Modern Warfare" שזכה לכמה מהשבחים החמים ביותר שזכה להם פרק טלוויזיוני השנה. כמו כן, הדיוידי של העונה הראשונה יצא ביום ראשון האחרון. שידור העונה השנייה של קומיוניטי יחל בNBC ביום חמישי ה23.

יום שישי, 3 בספטמבר 2010

על הודו למתחילים ושני ספרים טובים

מעל הראש שלי תלוי בכבדות כבר מספר שנים ספרה המרשים (אני חושב, לא יצא לי לקרוא בו יותר מדי) של ליהי יריב לאור- "דקדוק הלשון הסינית המודרנית". צמודים אליו לא מעט ספרים ללימוד יפנית. אני מחשיב עצמי כבעל עניין רב במזרח אסיה (אהבה שנעוצה ומתמקדת ביפן). אני לא יכול לחכות ליום שבו אעזוב את תפקידי כרועה צאן בארצות החשיכה ואנשק את האבנים הקדושות של חומות טוקיו. למרות שמאהבתי ליפן התפשטתי גם להתעניינות בסין ועניין כללי באיזור, אפשר לומר שלא רק שלא התעניינתי, אלא סלדתי ממש מהודו, שכנתה הגדולה והדרומית של סין. מה הסיבה לסלידה הזאת? ייתכן שתמונות הילדים הרעבים טשטשו את רצוני להתחקות אחר ההיסטוריה והתרבות שלה, או אולי זו דווקא הנהירה ההמונית של ישראלים להודו (מוזר, העניין לא ממש מפריע לי בנוגע לטורקיה למשל, אבל אני מניח שאחד הדברים שתורמים לאהבתי כלפי תרבויות במזרח אסיה זה עד כמה שהן שונות מהישראליוּת).

לאחרונה קראתי שני ספרים שיש בהם הרבה מן המשותף- שניהם עוסקים ברמה כזאת או אחרת בהודו, ועוררו בי עניין בה; שניהם זוכי "פרס בוקר" לספרות; בשניהם טיגריס מהווה חלק אינטגרלי מהסיפור; ושניהם, כל אחד בדרכו, ספרים מרתקים אשר מעבירים בהנאה ובהומור תכנים אכזריים ומעוררי מחשבה.

את הראשון יצא לי לקרוא לפני מספר חודשים- "חיי פי". הספר, אשר נכתב על ידי יאן מורטל וזכה בפרס בוקר בשנת 2002, מתרחש בהודו רק בחלקו הראשון של הסיפור. בניגוד לספר האחר שאדבר עלי אשר מתמקד בחיים בהודו, ב"חיי פי" הודו נמצאת רק ברקע לסיפור, אך התיאור השובה של החיים בה בשנות תחילת עצמאותה, אשר מבוסס על מחקר מקיף של הכותב ומתמקד בעושר הדתות, עורר בפעם הראשונה שזכורה לי סקרנות אמיתית לגבי הודו.

עם זאת, הסיבה לקרוא את "חיי פי" היא לא תיאור ילדות הגיבור בהודו, אשר מהווה רק חלק קטן מהסיפור. מדובר בסיפור הרפתקאה נפלא ומפתיע שכל פרט על עלילתו עלול לפגוע בחווית הקריאה. הספר הדק הזה לא ייכנס לקטגוריית "ספרות גדולה", בכל מובן שהוא, אבל בקריאתו העצורה הוא מפעיל קסם רב על הקורא. הספר תפס אותי לחלוטין ולא הנחתי אותו עד שלמרבה הצער (וקצת הקלת הזדהות עם הגיבור) ההרפתקאה המטלטלת נגמרה. הסוף מפתיע ולכן מומלץ להימנע מלקרוא תקציר מכל סוג שהוא (אפילו מפאת ספויילר לבן).

מעבר לתיאור המעניין של הודו, הקריאה הקצת מזעזעת וקצת מצחיקה טומנת בחובה עיסוק בלא מעט נושאים מעוררי מחשבה. מלבד הנושא המעט מכובס של הישרדות, שכתוב לעילא ובמקוריות ומצליח להעניק חיוּת (וחיוׁת) לנושא, הספר עוסק, כפי שהוא מצהיר, באמונה ובמשמעות הדת מול האמונה הזאת. אבל יותר מכל, הספר עוסק לדעתי במשמעותו של סיפור וחשיבותו תוך כדי התבוננות על הגבול הדק בין חיים, מוות ופנטזיה. הסופר מטפל בנושאים אליה באופן כובש ביותר.

כמו כן, צפו לגלות עניין רב בטיגריסים אחרי הקריאה.

עטיפות הספרים במהדורה העברית

http://simania.co.il/bookimages/covers56/562020.jpghttp://www.kinbooks.co.il/Media/Uploads/chyey_pay_Big.jpg

גם הספר הבא שאני אדבר עליו עוסק בטיגריס. הפעם מדובר בכינויו של הגיבור, "הטיגריס הלבן" ("החיה שמופיעה בג'ונגל פעם בדור"). בניגוד ל"חיי פי", "הטיגריס הלבן" הוא מסוג הספרים שמשתחלים לקטגוריית "ספרות גדולה". "הטיגריס הלבן" כבר נכנס בזמן הקצר מאז יציאתו לתוכניות לימוד אוניברסיטאיות בתחום של Contemporary Literature. הוא ספר חשוב יותר ומשמעותי יותר. הודו היא התפאורה והגיבורה בו, ולא רק רקע כמו ב"חיי פי". אם אתם מעוניינים לקבל מבט מעניין ומפוכח מנקודת מבט של הודו הכפרית, ממנה מגיע כותב הספר ארווינד אדיגה, הספר הזה הוא הזדמנות מרתקת. בי הוא הצליח לעורר עניין גדול.

העלילה טווה את סיפורו של "מונה" (שמשמעותו ילד, שכן אביו גורר הריקשה לא יכול היה לאגור את האנרגיה הנדרשת לבחירת שם לילדו). בניגוד לגיבור "חיי פי", בן להורים מבוססים אשר מנהלים גן חיות, מונה הוא בן למשפחה כפרית ענייה מרודה מקאסטת הלוואי, "עושי הממתקים". בכפר שלו האדם שזוכה להערצת הילדים, האדם שהצליח לפרוץ בצורה המשמעותית ביותר את הכלוב הכפרי ולהתרחק ממנו, הוא נהג אוטובוס. מונה הקטן מצטיין בבית הספר ומובטח לקבלת מלגה, אך המשפחה הענייה לא יכולה להרשות לעצמה זוג ידיים שלא מפרנס ושולחת אותו לעבוד עם אחיו בבית התה. אבל מונה נולד יזם, ועוד בבית התה הוא מאזין לשיחות היושבים ולומד, מתכנן את דרכו החוצה מהחשיכה של הודו הכפרית אל הזוהר הגדול והעשיר ב"הודו המוארת".

הסיפור, כמו "חיי פי" מעביר סצינות מזוויעות אך שומר לארוך כולו על הומור מסויים. הוא כתוב מצויין דרך נקודת מבט מגוף ראשון, אשר מאפשרת חווית קריאה אוטנטית ושואבת. תוך כדי סיפורו המדהים של גיבור הספר נותן סיפורו מבט על הודו המודרנית ועוסק דרך מבט זה בתֶימות רבות: הניגוד המבעית בין הכפרים העניים של הודו לעושר הראוותני שבערים גדולות; דטרמניזם חברתי ומשמעות הדמוקרטיה בהודו; משמעות המשפחה והנאמנות אליה מול עצמאות; הגלובליזציה והחיים בין הודו לאמריקה; היחסים בין מוסלמים להינדים בצפון הודו, והצורה שבה הודו מציגה עצמה לעולם, בעיקר היחסים בינה לבין סין.

בכל מקרה, בין אם יש לכם עניין בהודו, בין אם אתם רוצים לקבל פיסה קטנה של פרספקטיבה על הודו המודרנית ובין אם פשוט מתחשק לכם לקרוא ספרים טובים מהשנים האחרונות, אני ממליץ לכם להניח את ידיכם על הספרים הללו.

ואולי הגיע הזמן שלי לקרוא את "ילדי חצות".