על קומדיה מעולה של השמן והרזה (או: על אפכם ועל חמתכם)

בשבת הקרובה יפרדו מנויי הוט מהערוץ המיתולוגי ביפ. במסגרת ההכנות להתנתקות הזאת, שעברה בשקט התפלמוסי, הערוץ טוחן, במסגרת ממחזרת אף מהרגיל, את מיטב להיטיו. הלופ שאפיין את ביפ לכל אורך שנותיו מגיע לשיאו- סדרות המקור שלה יוצאות בשצף ממקורו של הבַרבור הספרותי בשירה של נונסאנס במבטא תימני. מהV.O.D הסדרות הידועות יותר ופחות כבר הורדו.

אפשר לדון ארוכות במשמעות של ערוץ ביפ, במשמעות ההורדה שלו, ביחס של הוט אל הצופים וביחס של הצופים אל הוט, והדיונים האלה מתקיימים; אך גם אם קולם לא מספיק חזק לטעמי, איני כותב את הפוסט הזה כדי להצטרף לשיח המדובר. כל מה שאני רוצה זה להסב את תשומת לבכם אל הפקה אחת של ערוץ ביפ שגם אם דווקא כן קלטתם אותה בראדר שלכם, סביר להניח שיירטתם אותה בנחרה קלה.

תמונה היא השהייה מעולה שיוצרת מתח אצל הקורא

"שלום, אני אבי ביטר ואני סלב". כך נפתחת אחת מסדרות הקומדיה העבריות הטובות ביותר שיצא לי לראות- "אבי ביטר חי בסרט". אני בטוח שחלק מהקוראים מרימים גבה. הם ימשיכו להרים גבה עוד מספר פעמים במהלך הסדרה, ורוב הפעמים הקומדיה המעולה הזאת תנצל את ההזדמנות ותירק להם אל תוך האישון.

"אבי ביטר חי בסרט", מוקומנטריה בת שישה-עשר פרקים, מתחקה אחר מסע של אבי ביטר. מדובר במסע שניתן לראותו בשני מימדים מתלכדים: המסע הקולנועי של ביטר (שהוא מסע מאוד מצחיק) והמסע הנפשי-אישי (שהוא גם כן מסע מצחיק, אבל הוא גם מסע ייצוגי ומשמעותי ואפילו קצת עצוב). במסע הקולנועי מתחקה הסדרה אחר תהליך הפקתו של סרטו החדש של ביטר- סרט חדש בשרשרת סרטיו של במאי "סרטי הקָסֶטות" האגדי. ביטר רוצה הפעם להפיק סרט "מכובד" שיפנה גם למבקרים, והוא יוצא לדרך ארוכה כדי ליצור אחד כזה. במסע האישי מדובר בניסיון של ביטר שידוע בהגדרתו-עצמו כ"המזרחי המסכן" ושהפך לסמל בממסד האשכנזי, להשיג לעצמו קצת כבוד-עצמי חזרה, ובעיקר- חיבוק חם מאותה שכבת אוכלוסייה שבעטה בו.

בפרק הראשון של הסדרה מרוכזים מספר "סלבריטאים אשכנזים" שמזדהים כמעריצי ביטר, וכאלה ממשיכים להופיע לאורך הסדרה. קוואמי דה לה פוקס, ראפר שמאלני שמגיש תוכנית מוזיקה מגה-אלטרנטיבית בגלגל"צ, התחנה שביטר מרבה להתלונן על כך שדחתה אותו, מופיע שם, כמו גם למשל שרית וינו אלעד, שאומרת שהסרטים של ביטר הם "סרטי קאלט אצלה בחבר'ה". המעריצים מצטטים ברון משפטים מתוך סרטיו ושיריו של ביטר. ביטר נראה מחייך ויודע שיש לו את עדת התומכים מאחוריו. אך מאחורי התומכים האלו קיימת הדיאלקטיקה המאוד מעניינת שמנחה את התוכנית. האם החבר'ה המכובדים יותר ופחות צוחקים עם ביטר, או על ביטר? האם יש כאן קבוצת מעריצים מול תקשורת שרוצה את דמו, כפי שהוא אומר בסדרה, או ששניהם קצת צוחקים איתו וקצת לועגים לו? האם האנשים מהאקדמיה לקולנוע, שאליהם ביטר רוצה לפנות בסרטו החדש, יכולים להעריך אותו באמת, והאם אי פעם הם שנאו אותו כפי שהוא מציג את העניין? מה המקום של ביטר, הן כאדם והן כסמל, בחברה ה"תל-אביבית"? הסדרה מסתכלת על השאלה האם היה לו סיכוי מלכתחילה כפי שהיא גם מסתכלת על השאלה האם בכלל מגיע לו סיכוי כזה. היא מתייחסת לביטר ברצינות ובכבוד, אבל מכילה גם מפגן אדיר של הומור-עצמי. למרות רגעים של מגלומניה מוחלטת ביטר מודה לחסרונותיו והוא משחק בהם רבות בסדרה. אותו יחס הפכפך, בין הכבוד לבוז, מקבלת האליטה האשכנזית בה ביטר שוחה בניסיון להפיק סרט שיקובל על ידי "האוסקר הישראלי". גם הצופה מקבל יחס דומה מהסדרה.

במרכז העבודה של התוכנית נמצאים שני אנשים: אבי ביטר, כמובן, ואיתי שגב, שביים וערך. שגב בוחר לערוך את הסדרה בצורה שתגרום פעמים רבות לאנשים לזעוק "גזענות". מה שנפלא זה ש"חי בסרט" מוציאה את השד העדתי בצורה כל כך מחודדת על ידי הצגת גזענות דו-צדדית. היא אינה מתבוננת מסתכלת על הדברים מצד אחד של המתרס. יש כאן מבט רב כיווני, שלעיתים נראה כמעט כמתנגש אך הוא למעשה תמיד משלים, דרך צלמתו של שגב ואמרותיו של ביטר. מצד אחד, הסדרה מתעדת את אבי ביטר בהתנהגויות והתבטאויות שהן אנטי-אשכנזיות בבירור, מה שגרם לטוקבקיסטים לשייף את מקלדותיהם. אך הצופה שישב ויצפה בסדרה יכול לראות כאן מה שנראה כגזענות ברורה דווקא מהצד השני. נראה כאילו איתי שגב מתכוון להציג את ביטר כבהמה גסה שעולבת באינטליגנציה של הצופים. דמותו השמנה, העצבנית, המקללת, המרימה סיגריות מהרצפה, היא לא פעם דוחה ממש, אפילו גרוטסקית. העריכה ששוזרת בכל הפרקים את הרגעים המגוחכים ביותר מסרטיו מדגישה זאת. מי שיצפה ב"חי בסרט" חמש דקות יתלונן שהסדרה גזענית כלפי אשכנזים, אך מי שיחזיק פרק שלם עלול לחשוב שמה שהבמאי ניסה לעשות כאן הוא להסכל במבט ציני, אולי אפילו מרושע, על דמותו הפרימיטבית של ביטר כמעט סמן ימני של המזרחיות בישראל. הוא עלול לפקפק בכך שהסדרה באה לתת את הכבוד שאבי ביטר מכריז עליו, ולחשוב שהיא דווקא לועגת לו. ההפכפכיות הזאת, בין הכבוד לבין הזלזול, נמצאת במרכז הסדרה, והיא מצליחה כל כך טוב בזכות חוש הומור עצמי מפותח ביותר. ביטר מוכן ללעוג לעצמו, ההפקה מוכנה ללעוג לעצמה, וגם הצופה יאלץ ללמוד ללעוג מעט לעצמו על מנת לקבל את החוויה המלאה מהתוכנית. בזכות העשייה המצויינת הזאת ליווי ביטר במשך הפרקים הפכה מבחינתי לחוויה הרבה יותר מחייבת מהמצופה. בפרק הראשון צפיתי כי הפרומו הצליח לשכנע אותי להתיישב מול המסך, אבל ככל שהפרקים התקדמו גיליתי באיזו ציפייה אני נמצא לקראת שבת בלילה (אני עדיין זוכר שאז שודר הפרק השבועי בשידור הבכורה, לפני כשנתיים).

הדיאלקטיקה בסדרה באה לידי ביטוי לא רק ברעיונות שהיא מעלה, אלא גם בסגנון שבו הסדרה כתובה ומופקת. לפרקים היא בורקסית להפליא, מביאה את מיטב הקאלט הביטרי אל המסך בדמות טקסטים שמזכירים את סרטיו (כאן ראוי להזכיר את האנסמבל הבלתי נשכח של חבריו של אבי, שכוללים, בין היתר, את צ'יקו הגורילה ואת שאול הנמוך). אך בו זמנית היא מכילה הומור "איכותי" שיגרום עונג רב לכוזרים (אם כבר הזכרנו קאלט, אין ספק ש"כוזרים" הוא המם הגדול של הסדרה) שצופים בסדרה, זאת בעיקר בדמות של בדיחות רבות שמתקשרות לקולנוע ועטופות, שוב, בהומור עצמי משובח (למשל- בסצינה שדובר קוסאשווילי מנחה את ביטר בנושא קונטיניואיטי, חדי העין ישימו לב לחולצה של ביטר, שצבעה משתנה פתאום). הסדרה, שעוקבת אחרי ביטר בפגישתו עם עולם קולנוע הסינמטקים והברנז'ה התל אביבית, מערבבת גם כאן את שתי הקצוות לכדי בלבול נפלא ומאוד מצחיק של הצופה (ביטר על סרטו של ברגמן "פרסונה": "אני הולך למשחטה של חנניה, מביא עין של כבש (...)- נהיה לי אותו סרט".)
"חי בסרט" היא אמנם דיאלקטית, אך האלמנטים המנוגדים הם שמשלימים אותה לסדרה כל כך טובה. השמן והרזה יוצרים כאן אמנם סדרה שזועקת מדיסוננס, אך למרות זה הצופה לא יכול שלא להגיד שהדברים עשויים בהרמוניה. אפילו כשמתארים אותה אי אפשר להימנע מסתירות. 

ממבט ראשון הצופה יזעק שהסדרה גזענית. אחרי שיכנס לעומקה הוא ינסה לחשוב על מי בדיוק צוחקים פה. ממצמץ מול המסך, הצופה יעביר עצמו מתישהו לשאלה האם הסדרה נועדה להצחיק אותו, או שמא היא צוחקת עליו, כמו שהיא רומזת כמעט בגסות מספר פעמים, ופעם אחת בריש גלי, באחת מסצינות הסיום הגדולות ביותר שיצא לי לראות בכל ימי חיי הטלוויזיונים. לשאלת האם הזאת אין תשובה שחורה, וגם לא תשובה לבנה.

כמובן שבסיס כזה הוא לא מספיק רק באחיזה התיאורטית של התסריט- "חי בסרט" משתמשת בו כדי להיות באמת מצחיקה ומעניינת כמעט לכל אורכה (לקראת הסוף היו נקודות חולשה, בייחוד בפרקי הצילומים של הסרט, אך הסדרה התעשתה על עצמה עם סיומה המרהיב). הסדרה מתבססת על קו עלילה רציף ומגובש תוך שמירה על פרקים תמטיים. כבר אחרי פסיפס הפתיחה מקבל הצופה שני פרקים של "ביטר בלימודי קולנוע" ו-"ביטר בלימודי משחק". הפרקים האלה מבהירים היטב את הרוח הכללית של הסדרה (אם לא אהבתם אותם, היא כנראה לא בשבילכם). מכאן מתחילים פרקים שיש להם גם משמעות נפרדת מהתפיסה הכללית של הסדרה; בפרק הרביעי אנחנו רואים את ההתנגשות בין אבי ביטר לצורה של ישראליוּת שאינה תל-אביביוּת כשאבי מבקר בקיבוץ לשם עבודה על הדמות שיגלם בסרטו החדש. בפרק השביעי אנחנו נחשפים במלוא העוצמה לתא המשפחתי של ביטר, שעל ייצוגו כאבא ואיך כל זה מתחבר למה שכתבתי פה אני אתן לסוציולוגים לכתוב (לצערי הרב סדרה כזאת לא תקבל יחס כמו שיצירה ספרותית הרבה פחות טובה תקבל).
"חי בסרט" מתכתבת רבות עם קולנוע וטלווזיה, לפעמים לועגת לדוגמאות המופת ולפעמים עושה להם כבוד. מעניין שהסדרה כולה מתנקזת לפרק סיום שהוא דוגמת-מופת לאיך צריכה סדרת טלוויזיה להסתכם ולהסתיים. מבחינת עלילה יש כאן חיבור קצוות מושלם וסגירת מעגל שמעלה חיוך גדול על הצופה, אך בעיקר יש כאן בעיטה חזקה לעבר איבריו המוצנעים של הצופה, בעיטה שמסכמת את הרעיונות העל-עלילתיים של הסדרה.

בעוד אני עובר על רשימת הפרקים אני נזכר בקטעים רבים וטובים- ניאומו הקאלטי של אבי נגר בפרק שיקום התדמית, הראיון שהתפוצץ עם כתב פנאי-פלוס בפרק היח"צנות... אני חושב שאם יש משהו ששכחתי להזכיר בפוסט הזה, שהוא ככל הנראה הדבר הארוך ביותר שאי פעם יכתב על הסדרה הזאת, זה שהיא מאוד מאוד מצחיקה. יש בה גם רבדיות מפתיעה בהומור, והצופה המסור יוכל לגלות כל פעם בדיחות סמויות יותר מן העין, לכל כיוון הומור שהסדרה פונה אליו.

"אבי ביטר חי בסרט" היא סדרה שמצליחה לגרום לך רגשות אשם ורגשות אשם על כך שחשת רגשות אשם. היא מצחיקה במובן הפרימיטיבי של הצחקה כמו שהיא גם אינטלגנטית. היא בהמית ובוהמית בו זמנית. עכשיו היא תרד מהמסך ותסתפק בפינה טחובה באתר קשת, שם היא נדחקת בפרסומות ולא מקבלת אפילו מקום לכל פרקיה, מפנה את הבמה לאחים הכוזרים מאמריקה.

על אש, אדמה, קרח וביבי נסיך-היסודות

ערב נר שביעי של חנוכה התיישבתי מול הערוץ הראשון והתחלתי צופה בחידון התנ"ך למבוגרים. השאלה היחידה שיצא לי לשמוע הייתה ניסיון הכשלה היתולי של נתניהו את האדון אבשלום קור, שכן פרשתי מהצפייה אחרי שעה של ניצול הבמה על ידי שר החינוך וראש הממשלה למטרות פוליטיות. שני הליכודניקים לחכו זה את פנכתו של זה למול מחיאות כפיים של הקהל הצוהל והצוה"ל. נתניהו שיבח את סער על זה שיזם את החידון, סער תיקן אותו ואמר שנתניהו יזם את החידון (וגם הראה גבורה אדירה בטיפול בשריפת הכרמל, שלשמה נתכנסו היום) ונתניהו חייך בהסכמה. חיוכו היה גדול אפילו יותר כשמר יצחק נבון ניצל את במתו כדי להבהיר שהוא זה שיזם את החידון ושהאמת חייבת להיחשף, וכן גם חיוכי. כחלק מהמסע הפוליטי בשעה הראשונה של החידון, מסע שעייף אותי עד שכשהגיע זמן החידון פרשתי לשים ראשי המנומנם על התנ"ך הרך, נתניהו הצהיר שיקים טייסת כיבוי על שמו של אלעד ריבן. מדובר במהלך ראוי אחד בהתנהלותו של נתניהו מול התקשורת תחת פרוייקט כיבוי השריפה, התנהלות שכללה, בין היתר, הזנקת מטוס הכיבוי הגדול ביותר בעולם אחרי שהכבאים הכריזו שליטה על האש ורגעי תקשורת מביכים בהם נתניהו פוקד על אנשים שמבינים הרבה יותר ממנו בכיבוי משימות מעורפלות וחסרות פשר. מפקדי הכבאות מגמגמים והוא מישיר למצלמה מבט הרואי עם ניסון ללחלוחית קלה בצדי עיניו.

מעשיו המטופשים של נתניהו המחושב, הסיקור התקשורתי האדיר והקריאות לועדת חקירה לא היו קורות אף אם 100 אלף דונמים של אורנים היו נשרפים, אילולא הצטרפו אליהם גם כמה אנשים. אסון האוטובוס, שהתרחש באופן שניתן לפשט אותו לכמעט אקראי, הוא שהניע את האש הטבעית לאש ציבורית, תקשורתית ומדינית. למזלו של נתניהו, בארצנו ארבעים הרוגים נשכחים במהרה, ובעזרת הצהרות כמו הצהרת טייסת אלעד ניתן להראות כלומד לקחים ולצאת עם קצת פיח-גיבורים מתחת לעיניו במקום 90% כוויות. ביבי, שכינויו כמו נגזר ממשפחת מלוכה בשבט מאיזור אקלים משווני, הוא נסיך-קרח שממשיך ללהטט בין שריפה להקפאה. יכולים להתלקח עוד עצים רבים ביער, ודובים- אין. תבוא האש וביבי יוכל לנופף במסקנות שהוסקו והכל יהיה טוב ויפה.

כל מעצב מתחיל יודע- רכז את תמונתו של נתניהו לימין המרכזי

אך ביבי הוא אולי שקול במקרה זה, אך הוא רחוק שנות דור מהמנהיג הגדול שהוא מנסה לשרטט. חוכמת מנהיג גדול היא לא רק בהסקת מסקנות ישירות.

0 שקלים, כך פרסם עיתון "הארץ" ביום שני, זה התקציב שמעמידה הממשלה לטיפולי מנע והכנה לרעידות אדמה. במשך כל ההיסטוריה הגיאולוגית של ישראל, הקדום והמודרני, רעידות אדמה חזקות מתרחשות בתדירות קבועה. אני בטוח שאני לא צריך לפרט כאן את העובדות היבשות על שנים ועוצמות שידועות לרוב הציבור. העובדות הנמצאות כמובן לנגד עיני נתניהו. ועדות שחקרו את הנושא הניחו מולן שחור על גביי לבן את החיזיון הניתן למניעה של אלפי הרוגים והרס בהיקף מיליארדים רבים. הרס והרג שיגחיך לא רק את השריפה בכרמל, אלא יוכל גם למשחקי הגרעין של אחמדיניג'אד. מנהיג כמו נתניהו מבין מהשריפה כי הוא צריך להקים טייסת כיבוי. מנהיג - או שמא עליי לומר מנהל מדיני, כי על מנהיגות אין כאן ממש על מה לדבר- אמת צריך להבין כי אם בעבר הוא מצמץ מול איתני הטבע, אולי כדאי שהפעם הוא לא יתן לאמא אדמה להכניס לו אצבע לעין.

ממשכנו הבטוח בירושלים הרע ביותר שיכול לקרות לנתניהו ברעידה הבאה הוא נפילת איזו לבנה על ראשו שתתן לו איזו הארה, אבל אז כבר יהיה הרבה יותר קשה לבחור על שם מי, מתוך רשימת הענק שתונח לפניו, תקרא יחידת החילוץ המיוחדת.

על התאונה החמה והתקשורת המעוותת

בשעה שקשה להגדיר אותה כאתמול, אמש או היום, לקח נער בן שש-עשרה את מכונית אביו ואת חברו ושעט בלי רישיון ובלי דאגות אל מוות בצורת מעיכת פחית. תסלחו לי אם יש אי אילו שגיאות דיווחיות במשפט הפתיחה הקצר, שכן לא באתי כדי לספר את סיפור המעשה אלא להעיר הערה קצרה על התקשור סביב האירוע ועל מה שהוא מלמד אותנו.

מכיוון שהתאונה התרחשה בשעה מאוחרת מאוד לא הספיקו עיתוני הבוקר להתייחס אליה, אבל כבר מהמשדרים המנומנמים של שש בבוקר ניתן היה לראות את תמונותיהם של החברים מציפות את המסך. לבושים לכל היותר בגופיה, שוכבים משתזפים בים או בחצר; הפנים והתנועות של הנערים הראו בדיוק על מה הם חשבו כשהם דהרו אתמול בלילה על הכביש.

מראים בדיוק מה הם חושבים על העולם

בעולם אחֵר התנהגות הנערים הייתה מבוזת בקול רם, השוטרים היו מבטאים בנהמות הצהרות על בטיחות בדרכים והילדים היו נטמנים כשהדמעות היחידות שהיו נשפכות הן הדמעות הראויות, הנכונות והקשות של משפחות הילדים. אבל בישראל של 2010 התקשורת צריכה לצאת במסע הספדים שערורייתי לכל אדם שנהרג בתאונה לא שגרתית, גם אם הוא עבריין קטלני שיכול היה לקחת עם חייו שלו עוד חיים רבים. דודתו של ה"נהג" מבכה בערוץ 10 על כמה שהילד היה מנומס (אולי גם זכר לנעול את הדלת אחרי שגנב את המפתח למכונית שאבא שלו החביא מפניו). אותו אביו מסביר לYNET שהילד היה ילד זהב (לספר לו שהגורמטים בכלל עשויים אבץ?)

תשומת לב אדירה נתנה התקשורת כדי להאדיר את זכרם של עבריינים קטלניים. במקום להעביר מסר על מה שצריך להתנהל בכבישים. במקום להספיד אנשים רבים שמתים כאן כל שבוע שלא על ידי תאונה שניחוח פלילי עולה ממנה, אבל שתרמו באופן אמיתי לחברה שלנו. שבנו אותה, ולא הרסו אותה מתוך "שובבות נעורים". עיתון "הארץ" מקדיש מדור קצר מדי יום שישי להספד על אנשים כאלה. מספר עשרות מילים לסיפור החיים והמורשת של מיטב המדענים, אנשי-הרוח, האמנים והמחנכים שנפטרו באותו שבוע. באיזו תקשורת אנחנו חיים (אני משתמש בניסוח הזה בכוונה) ששני הפושעים שסיכנו מי-יודע-כמה רכבים שהם חלפו על פניהם לא רק שיקבלו כמה מילים, אלא כותרות בעיתון היומי? לא צריך כיום שום תרבות ושום חינוך כדי להיחתם לעד על דפי האינטרנט כ"ילד זהב".

כאב המשפחות הוא מובן וקשה, אבל אסור להצדיק מקרה כזה בשום כאב קולקטיבי של החברה שלנו. צריך לגנות בחריפות את המקרה ואת התקשורת.

*בדברים התייחסתי לנהג ולחברו כאחד, מובן שיש לחשוב האם גם החבר אשם בפשע ואם כן באיזו מידה, אבל הדבר לא רלוונטי עבור מה שכתבתי וראוי לדיון במקום אחר (אולי בסקשיין התגובות המוזנח?)

על אייקון 2010 (שניהם)

תצלומים: שי סנדיק

אני זוכר את הדברים בחדות בוהקת: השנה הייתה אלפיים ואחת, או אולי ושתיים, אני לא בטוח. מה שידוע לי הוא שהייתי תלמיד כיתה ג' (אני מקווה שאחרי החישוב הקצר אף קורא לא יסגור את החלון ולא יחזור לכאן לעולם), והיה לנו שיעור התעמלות באולם הספורט. שני חברים שלי עמדו על הבמה ודברו בצורה מוזרה. זה נשמע לי קצת מוזר עכשיו, אולי זה לא היה אולם ספורט אלא איזשהו אודיטוריום. אולי זה בכלל לא היה שיעור, אולי הפסקה. בכל מקרה, לא הייתה זו שיחה תגובתית נורמלית בה אחד נותן הצהרה והשני מחזיר לו על פיה, אלא כמו מעיין דיון מונחה, בו אחד מתאר מה הוא עושה והשני מתאר לו מה קורה בתגובה. גם נושא הדיון היה מוזר מאוד ולא קשור לאווירה האפורה של אולם הספורט בחורף (או של האודיטוריום בקיץ). שאלתי אותם למעשיהם והם אמרו לי שהם משחקים "דיאֵנדי". מהר מאוד נתפסתי לְמה שלא היה בדיוק D&D אלא פשוט מעין משחק תפקידים דיבורי-חופשי שיכול היה להיות על בסיס של כל פאנדום שהוא, גם פנטזיה ימי-ביניימית כהלכה, אבל גם, לדוגמה, סדרת האנימציה של ג'קי-צ'אן והקמעות שכולנו ראינו ואהבנו אז. המשחקים היו תוססים ומלאי דמיון ונשאבתי אליהם מהר מאוד. התחלתי לחפש חוג "מבוכים ודרקונים"', שכן המשחקים החובבניים לא הספיקו לי. בבית ספר החדש שלי, בכיתה ד', נרשמתי לחוג כזה שנוהל על ידי "שושנת המדבר", מעין ארגון של חוגי משחקי תפקידים. התחלתי ללכת לכנסים ולקרוא ספרים בתחום, ואני זוכר שכשהייתה תחרות בניית הרפתקאות למשחקי תפקידים ראש הארגון בכבודו ובעצמו הכריז שההרפתקאה המנצחת היא ברמה של ספר בסדרת "רומח הדרקון". נרגש כמו שרק ילד בכיתה ד' יכול להיות (לא באמת, גם אם הייתי בכיתה ג' הייתי יכול להתרגש ככה, אולי אפילו יותר) קניתי את הספר הראשון ונשאבתי במהרה. בעקבות ספרי רומח הדרקון, בליעת ספרי פנטזיה נהייתה חלק מהוויתי היום-יומית. כן, בסופו של דבר התבגרתי, אבל אין ספק שהפנטזיה הקלאסית עיצבה הרבה מאוד את המעט שאני היום. ועל כן, מתוך כיבוד המסורת ואהבה שנותרה לי למה שהז'אנרים מסוגלים לו, אני עדיין מקפיד שנה בשנה ללכת לכנס "אייקון", הכנס הישראלי השנתי הגדול ביותר ל"פנטזיה ומדע בדיוני". ומכיוון ש2010 היא שנה ככל שנה, ביום ראשון העדרתי רגליי מביתי וצעדתי (אם אני אגיד שלקחתי מונית שירות אני אאבד עוד כמה קוראים) לכיוון פסטיבל אייקון.

כנס אייקן זכור לי תמיד כאירוע גדול, והשנה הוא אף הורחב לחמישה ימים על "שני כנסים": כנס "אייקון TLV" שממוקם בסינמטק תל אביב' וכנס "אייקון מבעד למראה" אשר ממוקם באולם של מפעל הפיס ובבית ספר תיכון הסמוכים לסינמטק . אני באמת שלא יודע מה זה אומר ומה ההבדל בין הכנסים. כנראה שהפנטזיה של מארגני האירוע הייתה לקבל הקלות במס. אולי גם הם רצו לקחת את החלקים המביכים יותר, כמו מופעי תחפושות, למעין חצר אחורית, ולא לשים אותה באותו מתחם מכובד יחד עם פסטיבלי סרטים בין-לאומיים. תכננתי להגיע לכנס אייקון (או איזה מהם שלא יהיה) ביום שני, מכיוון שבתוכניה היו מספר אירועים שנראו לי מעניינים. בסופו של דבר התברר שחברי רואי מאירמן (שמבצע עריכה לשונית עבור הבלוג הזה) זכה בתחרות תרגום (כדי לא לגנוב למקום הראשון את הפרס בפעם השישית), ולכן נלוותי אליו ביום ראשון על מנת שיוכל להגיד את דבריו לאומה ולקבל את הפרס.
למרות שיום ראשון היה שקט יחסית (אין לי דרך לקבוע שבאמת היו שם פחות אנשים מבימים אחרים שכן ויתרתי על הימים אחרים, אבל מההרגשה שלי הפסטיבל עדיין היה בראשיתו ורבים מקהילת הפוקדים דילגו על יום זה) עדיין לא צריך היה שום צורך במכשירי GPS למיניהם: את סינמטק תל אביב בימי אייקון אפשר לאתר על ידי זרם אנשים שאי אפשר לטעות בו. לבושים בגלימות אדומות, צועקים באנגלית בקולי קולות כדי לפצות על תסביכים של תשומת לב ובטחון עצמי, אותם אנשים אולי עושים שם רע לקהילת ה"פנטזיה ומדע בדיוני" בארץ, אבל לפחות מסייעים מאוד למציאת הפסטיבל. זה מתחיל בטפטוף של אישה עם מעדר והופך לזרם בולט. באמת שיש לי המון מה לומר על האנשים האלה, אבל בפוסט הזה אני אתאפק.

האנשים האלה

בכל מקרה, כשהגעתי למקום תקפה אותי עייפות גדולה. אמנם עוד לפני פחות מתשע שנים הייתי בכיתה ג', אבל כשאתה רואה שניים עשר אנשים סוחבים על אפיריון איש גדול מידות בחולצה ורודה צמודה, שיכול להיות שגילו כפול משלי, הרצון מניע את הרגליים לכיוון נגדי (הצעירים עלולים לחשוב שהם הגיעו לאירוע לא נכון שקשור לקהילה לא פחות צבעונית, אבל לצערם אין כאן שום טעות). אני בטוח שבשלב הזה, אחרי תחושת הקבס שאני מביע, שואל הקורא מדוע אני פוקד את פסטיבל אייקון בכלל. אז אענה: א. על מנת להתעדכן בהוצאות חדשות של מוצרים שקשורים לתחום ולעשות קניות. וזהו, בעצם. בית זה כבר הביתה. השנה בעצם רציתי גם ללכת כדי לסקר את הפסטיבל, מה שבכלל לא עשיתי בסוף כי לא היה לי כח להתמיד ולבוא לימים אחרים ולקחת חלק בפעילויות שונות (למרות זה אני עדיין כותב, ולמה, זאת שאלה כבר יותר מסובכת). אז פשוט באתי לעשות קניות.

מתחמי הפסטיבלים (וזה באמת מגוחך להתייחס לזה בלשון רבים), עמוסים למדי בדוכנים שמוכרים סחורות שמתקשרות למדע בדיוני ופנטזיה- ספרי קריאה, חוברות וספרי קומיקס, משחקי וידאו, בובות זוויתיות ("אקשן פיגרס") ועוד. מיהרתי להגיע לדוכנו של אלי "הספר הלבן" הרשטיין- מחשובי האנשים בקהילת המד"ב בארץ, אשר הקים בין היתר את הוצאת "ינשוף" ואת מגזין ISF.
כאב לי לראות שאלי, שמקפיד להוציא לאור ספרים מרתקים ושונים, נאלץ להוציא השנה במציאות הנוסחתית של הקהילה הנוכחית, רק ספרים של אסימוב, ולא להביא מספרייתו בחירות מרתקות אך מסוכנות, מהסוג שמאלץ אותו למכור אחר כך ספרים מצויינים בחמישה שקלים. אם תסתובבו בשאר הדוכנים תראו שהספרים העיקרים שיצאו השנה הם מהנוסחאות המוכרות של "רומח הדרקון" וטרי פראצ'ט. הדבר היחיד שספרים כמו "ממלכות נשכחות" מאתגרים זה את המושג פנטזיה, האם נוסחה מוכרת עומדת בתקן הדמיון של הז'אנר? וגם השנה לא ראינו כמעט שום שמות ישראליים על הכריכות בדוכנים. אפילו ממכירות היד השנייה התעצבנתי; כשערערתי על המחיר של עותק של "חולית" בדוכן לספרי מד"ב עתיקים, התנפלה עלי הגברת המוכרת כמעט ברשעות, מוכיחה שוב שאין שום תרבות סחר יד שנייה ואספנות בארץ, שמיקוח הוא חלק אינטגרלי בה. דווקא מתחום הקומיקס רוויתי נחת. אמנם תרגומים לכותרים זה דבר נדיר, אבל המבחר והמחירים היו הוגנים בהחלט. את אוגדן Watchmen קניתי בעבור 95 ש"ח, מחיר כמעט זול בקנה מידה עולמי. גם יוצרים מקוריים מילאו את פינות הפסטיבל. אולי האיכות מפוקפקת, אבל זאת יוזמה חשובה. גם בתחום של דגמים ואופנה היו דוכנים מקוריים שנראו היו לי עומדים בתקן גבוה, וגם אם אותי אישית הם לא עניינו, הרי זאת יוזמה ברוכה.

דוכן כובעי אנימה וצילום תקריב של דגם שמתאר סצינה שגרתית מתוך דוכן מכובד בנושא.

הדוכנים, המכירות, והמפגש הקהילתי הם אמנם חלק יסודי מאייקון, אבל את המימד המכובד שלו בקנה מידה ארצי מקנים לו ההרצאות המגוונות והסרטים שמוקרנים בו. אנחנו תכננו לבדוק את הפעילויות של השנה ביום שני, אבל בסוף היום הראשון הייתי מרוקן נפשית והחלטתי לא לחזור. יצא שהאירוע היחידי שנכחתי בו היה אירוע הסיכום של "להפחיד בעברית", אירוע בו הוכרזו המנצחים בתחרות מעניינת, חשובה ומקורית. למרות שלמארגנים היו את כל הקלפים כדי לסחוט את התשואות- חבר שופטים מעולה, הצעות מעניינות ואפילו פרס כספי שנותן תוקף ורצינות לתחרות, האירוע עצמו היה לא מאורגן, לא מסוקר (כמעט שלא הגיע קהל, חבל מאוד), השמות שהוכרזו היו לא נכונים, המנחה לא ידעה לבטא את שמות חבריה וכו'. למרות זאת, הלוואי ורק יהיו יותר ויותר תחרויות כאלה. ואכן, בניגוד לכנסים בתחומים יותר אזוטריים, ובניגוד לשטף התלונות שלי, אפשר לציין שבאייקון יש הרבה אירועים ראויים ורציניים וארגון הפסטיבל מכבד את התחום: הזמנות אישים בכירים (סופרים גדולים כמו ניל גיימן כבר חתמו שם ובמאים ברמה גבוהה ליוו את הקרנות סרטיהם), תחרויות של סיפרות בנושא ושפע אדיר של הרצאות ופאנלים הן רק כמה דוגמאות.

אחרי הטקס התחלנו בדרך חזרה הביתה. שנה הבאה אני אחזור לאייקון. אני אהיה זקן יותר ועייף יותר. אני מקווה שבכנס הבא יצליחו לעמוד באחת מהסיבות הטובות להתעסק בפנטזיה- להסיר מעליי קצת את העייפות.
(אנשים אחרים לקחו את המושג פנטזיה לכיוון אחר לגמרי. ראו אילוסטרציה)

אילוסטרציה

~~~~

ורואי מאירמן מוסיף:

בניגוד לכַתבי-חברי הנ"ל, חזרתי לאייקון ביום שני כמו שתכננתי, על מנת להשתתף בשני אירועים קטנים נוספים של הפסטיבל. אני מאמין ששלושת הפעילויות שבהן נכחתי, כולל טקס הענקת הפרסים של תחרות התרגום, מהווים מעין מיקרוקוסמוס של הפסטיבל הזה: הרצאה, סרט, ואירוע מיוחד.

הסרט שראיתי נקרא פאנדורום, סרט מדע בדיוני מאיים של הבמאי קריסטיאן אלוורט, שנכח בסרט וענה על שאלות לגביו בסופו. הסרט הוקרן במסך הקולנוע של הסינמטק, שלצערו הרב של הבמאי אינו תואם את המידות הרגילות של סרט באיכות גבוהה (לדבריו, הצפייה בסרט הייתה מכאיבה לעיניים). מחיר הסרט היה גבוה משל סרט רגיל בקולנוע, על אף שהוא הופק בתקציב מצומצם, של רק כמה עשרות מליוני דולרים, ובאופן חצי-פרטי. אייקון מציע סרטים יוצאי דופן, ברמה גבוהה, זרים ומשונים, אבל במקומכם לא הייתי מגיע לאייקון רק בשביל לראות אותם. למזלי הרב, הסרט הזה היה סרט טוב מדע בדיוני במיוחד. ואצלי טוב זה לא Avatar או Resident Evil, שהם תאווה לעיניים ותועבה למוח. הסרט מציג שילוב מעולה של אימה, אקשן, ומדע בדיוני שלא ניתן למצוא בסרטים המוכרים בקולנוע. הוא הצליח לגרום לי לחשוב על העתיד של האנושות בעוד כמה עשרות שנים ועל מספר החתיכות שישארו מהגיבור הראשי בסוף הסרט- בו זמנית. אני לא מתיימר להיות מבקר סרטים, אבל אני אתאר אותו בקצרה, בתקווה שאולי תראו אותו בעצמכם. שני חברי צוות מספר 5 מתעוררים מהתרדמת המתוכננת שלהם על ספינת ענק שנשלחה לחלל, יותר ממאה שנים מהיום. כמו שאמור לקרות למי שנמצא בתרדמת במשך שנים, הם לא מצליחים להיזכר מיד מי הם ומה תפקידם בספינה, והזכרונות שלהם חוזרים באיטיות. במהרה הם מגלים שספינת החלל נטושה, ומאכלסים אותה יצורים דמויי אדם, שנראה שכל מחשבתם עסוקה באיך לזלול את היצור החי הקרוב ביותר ולא דבר מעבר לכך. בזמן של כמה שעות מגלים השורדים המעטים את הזוועה שעומדת מולם. הספינה איכלסה בעבר כשישים אלף אנשים מכדור הארץ, שחדל להתקיים, ובה נמצא השריד האחרון לאנושות, הסיכוי האחרון להישרדות כולנו. אין עוד אדם בעולם שיכול לעזור להציל אותם, ואין להם לאן להסתובב.

הסרט דן באבולוציה, בעתיד החיים על כדור הארץ שאוכלוסייתו מתפוצצת אט אט, ובמה שעלול לקרות אם לא נשלוט בעצמנו ובמשאבי כדור הארץ. הוא גם מנסה לעמוד על מערכת החוקים של האדם, בעוד הגיבורים בו נעים מטירוף וקניבליזם לגבורה. הוא משאיר הרבה חורים לא ברורים לגבי גורל כדור הארץ והאנושות, אך אלו מאפשרים לצופה לחשוב אל מעבר להתרחשות בו, במקום להתבלבל. למי שתוהה, המילה פאנדורום היא תיאור למחלת נפש (בדיונית) שעלולה ליפול על אדם ששקע בתרדמת על ספינה לאורך זמן, שגורמת לאיבוד עשתונות ופאראנויה.

צילום: למי איכפת מי צילם, במילא אף עורך-דין לא קורא כאן.

הסרט היה חוויה נהדרת, והשיחה של הקהל עם הבמאי לאחריו הייתה חוויה בפני עצמה. לאחריו הלכתי עם חברי (שי סנדיק, שצילם עבור הכתבה) להרצאה על השטן ביהדות. כמו שקרה באירוע הסיום של תחרות תרגום שמות המפלצות, גם כאן היו בעיות טכניות ובעיות בתוכן. בהרצאה הארוכה (ולדעת חבר אחר שלי, מייגעת) נכחו 4 מרצים, שכל אחד הוא מומחה בתחומו, וכל אחד נתן מידע חשוב, עדכני, ומעניין. לצערם הרב, לא היה להם מושג על מה מדבר המרצה שמשמאלם ומימינם.

המרצה הראשון דיבר על השטן, עזאזל, ושאר השמות שניתנו לו, והראה שיש לנו הרבה חורים שחורים בתרבות. ביום כיפור מוקרב קורבן לעזאזל, ונראה שאותו עשה-אל הוא דמות חשובה מאוד. או שבכלל עזאזל זה שם של מקום? ספר איוב כתוב גרוע, או שהוא יצור מרושע? בכל אופן, הוא הדגים לנו שחכמי התלמוד וכותבי המקרא לא הצליחו לתאם גרסאות, וכנראה לא היו סגורים ביניהם על קיום של דמות אויב לאל היחיד. ספר איוב וחנוך מציגים שתי דמויות סותרות מאוד של אותו שטן, ולכן ניתן להסיק שאי אפשר להסיק כלום. מעניין, אבל מרגיש רע לדעת שאין לך סיכוי לדעת.

המרצה אחריו הסבירה על שדים שונים. מה שהפריע לי מאוד היא שההרצאה הסתמכה לחלוטין על ארכיאולוגיה והכרת תרבויות קודמת, בניגוד למרצה הקודם שהשתמש במקורות כתובים יהודיים. אומנם זה נשמע כאילו הדברים משלימים אחד את השני, אבל הם בעיקר יצרו אצלי כאב ראש. נושא מעניין, אבל ארכיאולוגיה זה לא התחום שלי, ואני לא צריך לדעת איך ציירו שד לפני אלפי שנים כמו שרציתי לדעת על השטן ביהדות. רק כדי לסבר את האוזן, אומר שקמיעות כנגד שדים היו דבר מקובל, ועל מנת להגן על הבית מפניהם היה צורך לכתוב לשד שתפסו אותו ולהציג בפניו ציור של דמותו תפוסה בשלשלאות. ברוב הציורים הללו ניתן היה למצוא רגלי חיה (הרבה פעמים תרנגולת) קרניים או כנפיים.

המרצה השלישי הסביר על ציורי השטן בקלף השטן (קלף מתוך סדרות קלפים לגילוי עתידות). הוא בעצמו, כך הבנתי, מגלה עתידות, והוא ניסה להסביר לנו מדוע קלף השטן נראה כמו שהוא נראה בימינו. בכלל לא באתי מוכן להרצאה הזאת, כי אני לא משתמש או מכיר קלפים לחיזוי עתידות, וגם ההרצאה הזו הוסיפה לי מעט מאוד ידע קונקרטי על השטן ביהדות. לידע הכללי שלכם אומַר שהשטן הוצג כבר לפני שלוש מאות שנה בתור דמות כאוטית ביותר ומלאה מיניות, אבל לא מרושעת, מה שמאוד התאים ללהקות המטאל שניסו להציג את שבירת המוסכמות ואת היציאה מהמסגרת.

לסיכום! היו 3 הרצאות מעניינות, כל אחת בנפרד, אך לא הצלחתי ללמוד הרבה על מה שרציתי, וכנראה אשמים בזה מתכנני האירועים בפסטיבל שלא דאגו שההרצאה באמת תיתן מידע רלוונטי על שדים ושטנים ביהדות. בכל זאת אני רוחש כבוד למרצים וחושב שלכל אחד בנפרד היה חומר מעניין שהוא נתן למחשבה. אני רק יכול לשער שגם בהרצאות אחרות המרצים לא היו כל כך מתואמים ביניהם.

על קולג' תחתי וקומדיה עילית.

לפני מספר שבועות הלנתי פה על החלטותיהם של חבר השופטים בועדת טקס פרסי האמי. התרגזתי במיוחד מבחירותיהם בתחום הקומדיה. כיום אני בא בראש פוזיטיבי יותר ובתקווה לנסות לבוא ממעמדי הלא קיים ולתקן מעט מן העוול- לחשוף את מי שאני יכול לחושפו אל Community, ערב עליית עונתה השנייה ויציאת מארז הDVD של עונתה הראשונה. קומיוניטי היא קומדיית מצבים של NBC שעונתה הראשונה שודרה בשנה האחרונה, וחרף הברקותיה, ביקורותיה המצויינות ומעמדה שכמעט הגיע לקאלט ברבים מהפורומים האמריקאיים בנושא, לא זכתה כמעט לתשומת לב בישראל. אני מניח שהדבר קשור גם למערך השיווק העצל של הוט אשר קנה את זכויות השידור שלה כמו גם לשפע הגדול של אזכורים מתרבות הפופ האמריקאית, אשר עלולים לפעמים לבלבל צופה שלא בקיא ביסודותיה (ראו בהמשך).

ג'ף ווינגר הוא עורך דין גא שרשיונו נשלל אחרי שהמדינה מגלה כי ה"קולומביה" ממנה קיבל את תעודת ההסמכה שלו איננה האוניברסיטה. הוא נאלץ לחזור ללימודיו, אותם הוא עושה בקומיוניטי קולג' גרינדייל. הסדרה מתמקדת בחוויותיו עם חבורה אקסצנטרית שאליה הוא מתייחס כ"קבוצת הלמידה" שלו (שהומצאה בתחילה על מנת להתחיל עם מישהי). קבוצה שכוללת, בין היתר, אם חד-הורית שחורה, גבר מזדקן וחסר מודעות עצמית (או בעצם מודעות מכל סוג שהוא) וסטודנט פלסטיני שמתקשה להפריד בין חייו לסרט הוליוודי.

הטריילר המקורי של הסדרה

משהו טוב מאוד עובר על קומדיות המצבים מאז היציאה של סיינפלד. גם ב2010 רבות מהסדרות בתחום מורכבות מ20 דקות של מעין עיסת קיטש קרה ומנסות לפנות למכנה המשותף הנמוך ביותר בעזרת צחוק שתול שמסביר לקהל מתי לפרוץ בצהלות. חרף זאת, בעשור האחרון, הפוסט-סיינפלדי, יותר ויותר סדרות הוכיחו שאפשר לעשות סיטקום אינטלגנטי, מסוגנן, ובעיקר- באמת מצחיק. קומיוניטי ממשיכה את הגל החדש של קומדיות מצבים כמו "מלקולם באמצע", "משפחה בהפרעה" ו"פילדלפיה זורחת" אבל היא בעלת אופי, סגנון וקצב ייחודים ושונים. בעבודת מהודקת של מצלמה יחידה נפרשת לפנינו ההפתעה הטובה ביותר השנה בטלוויזיה האמריקאית. קצבית וססגונית, כתובה לעילא ומשוחקת לעילא, אם אנשים יקפצו על רכבת הרפרנסים ההוליוודיים הם יהנו מנסיעה מצחיקה, אינטלגנטית, צעירה, מפתיעה ובעיקר מאוד מאוד כיפית.

כמו כל סיטקום טוב, יש לה קאסט מצויין שמשחק דמויות שקל לאהוב. היוצרים היטיבו לבנות מערך דמויות שמייצג את מגוון התלמידים של הקומיוניטי קולג' הזול, והמלהקים בחרו שחקנים שרקמו אותו עור וגידים בצורה מצחיקה באמת. האנסמבל של הדמויות צבעוני בכל משמעות אפשרית, ומכיל דמויות עם טייפקאסט קלאסי (מה שהסדרה אוהבת לעשות ממנו צחוק) לצד דמויות מפתיעות ולא שגרתיות בעליל [מי ראה במקום אחר עזתי (כן, כן, צעיר מעזה) שמכור לתרבות הפופ האמריקאית, דמות שנראה שאף פעם לא תוכל להכנס לאותה תרבות שהיא כל כך אוהבת?]. נעדרת מאווירה מהורהרת וצינית כמו סדרות אחרות בתחום כיום ("המשרד" למשל)- הדיאלוגים של קומיוניטי הם לרוב קופצניים ומהירים, ופעמים רבות מכילות אלתורים של השחקנים, מה שמראה שוב, לטעמי, על איכותם. הדיאלוגים האלה לוקחים חלק באווירה הקצבית והכיפית של הסדרה שנבנית גם על ידי השחקנים המוכשרים ובימוי קומי מעולה. האינטראצקיה של חברי המועדון בינם לבין עצמם ובינם לבין המכללה הירודה יוצרת את הסיפורים הקומיים. מבחינה פרמיסית לרוב לא מדובר בשום עניין מהפכני, אך הם כתובים מצויין בעזרת טכניקות הומור מגוונות, וזה הרי מה שמשנה בקומדית מצבים. כמעט כל טכניקה קומית מהספרים מופיעה בסדרה הזאת בצורה מוגבלת, מצחיקה ומודעת לעצמה; כשהסדרה שוברת את הקיר הרביעי, היא בונה אותו שוב ולא נותנת לסוג הומור מסויים להשתלט עליה, כמו שכל כך הרבה קומדיות שלא כתובות טוב עושות. על עניין אחד אבל הכותבים כן חוזרים כל הזמן, וזה אחד מהאטרקציות העיקריות בסדרה: האזכורים והמחוות לתרבות הפופ האמריקאית.

העניין נעוץ בעיקר בעבאד, לדעתי הכוכב הגדול של הסדרה (בגילומו של דני פודי), שהצלחתי להזכיר עד עכשיו רק פעמיים. לומד להיות במאי ומעביר את הכמות הקריטית של זמנו מול הטלוויזיה, עבאד חי את החיים ההוליוודים בצורה מעט שונה. גם כשהוא נמצא בקולג', את רוב השיחות והעלילות הוא מנתב תוך חיקוי סרטים קלאסיים (למשל, ניסיון להשלים את כל המשימות שעל צעיר בשנתו הראשונה בקולג' לעבור). חובבי תרבות הפופ האמריקאית יתמוגגו. לא רק שם באים לידי ביטוי הרפרנסים, אלה גם במקומות רבים נוספים, ואף במסגרות כלליות של פרקים- כמו למשל הפרק המצויין שבוים כמו סרט מאפיה אמריקאי, בקריינותו של, האחד והיחיד, עבאד. האהבה של הסדרה לתרבות הזאת מגיח גם כלפי אספקטים אחרים בארה"ב, כמו האהבה של פירס ל"חולצות אירוניות", הטרנד הגדול ששטף את תרבות ההיפסטרים האמריקאית. נתקלתי כבר באדם שכתב לאוניברסיטה עבודה על התרבות הפופולארית האמריקאית כפי שהיא מתבטאת בקומיוניטי, ולדעתי יכולים להיכתב עוד הרבה מילים בנושא (זה לא תפקידי כרגע).
למרות שהיא טובה כבר מההתחלה, לקח לי זמן להיתפס לסדרה. הבנתי בערך באמצע העונה כמה אני אוהב את הדמויות, את האירוניה המודעת של הכותבים, את הרפרנסים. עונתה השנייה תשודר מול "המפץ הגדול". אני מקווה מאוד שהקהל בארה"ב יהיה אינטלגנטי מספיק כדי לבחור לתת את הרייטינג ל"קומיוניטי". יהיה חבל מאוד אם נאבד את הסדרה הזאת, שהיא באמת, כמו שאומרים המבקרים, "ממתק טלוויזיוני".

אני מקווה שתמונת אחת של אליסון ברי (או כמה) תגרום לכם לעשות את מה שאלף מילים שלי לא יגרמו לכם לעשות (אני מתכוון- לצפות בסדרה)

הסדרה משודרת מדי שני בערב בHOT3, וחרף העובדה שהעונה הראשונה עומדת להיגמר, אציין כאן שביום שני הבא ישודר שם הפרק המהולל "Modern Warfare" שזכה לכמה מהשבחים החמים ביותר שזכה להם פרק טלוויזיוני השנה. כמו כן, הדיוידי של העונה הראשונה יצא ביום ראשון האחרון. שידור העונה השנייה של קומיוניטי יחל בNBC ביום חמישי ה23.

על הודו למתחילים ושני ספרים טובים

מעל הראש שלי תלוי בכבדות כבר מספר שנים ספרה המרשים (אני חושב, לא יצא לי לקרוא בו יותר מדי) של ליהי יריב לאור- "דקדוק הלשון הסינית המודרנית". צמודים אליו לא מעט ספרים ללימוד יפנית. אני מחשיב עצמי כבעל עניין רב במזרח אסיה (אהבה שנעוצה ומתמקדת ביפן). אני לא יכול לחכות ליום שבו אעזוב את תפקידי כרועה צאן בארצות החשיכה ואנשק את האבנים הקדושות של חומות טוקיו. למרות שמאהבתי ליפן התפשטתי גם להתעניינות בסין ועניין כללי באיזור, אפשר לומר שלא רק שלא התעניינתי, אלא סלדתי ממש מהודו, שכנתה הגדולה והדרומית של סין. מה הסיבה לסלידה הזאת? ייתכן שתמונות הילדים הרעבים טשטשו את רצוני להתחקות אחר ההיסטוריה והתרבות שלה, או אולי זו דווקא הנהירה ההמונית של ישראלים להודו (מוזר, העניין לא ממש מפריע לי בנוגע לטורקיה למשל, אבל אני מניח שאחד הדברים שתורמים לאהבתי כלפי תרבויות במזרח אסיה זה עד כמה שהן שונות מהישראליוּת).

לאחרונה קראתי שני ספרים שיש בהם הרבה מן המשותף- שניהם עוסקים ברמה כזאת או אחרת בהודו, ועוררו בי עניין בה; שניהם זוכי "פרס בוקר" לספרות; בשניהם טיגריס מהווה חלק אינטגרלי מהסיפור; ושניהם, כל אחד בדרכו, ספרים מרתקים אשר מעבירים בהנאה ובהומור תכנים אכזריים ומעוררי מחשבה.

את הראשון יצא לי לקרוא לפני מספר חודשים- "חיי פי". הספר, אשר נכתב על ידי יאן מורטל וזכה בפרס בוקר בשנת 2002, מתרחש בהודו רק בחלקו הראשון של הסיפור. בניגוד לספר האחר שאדבר עלי אשר מתמקד בחיים בהודו, ב"חיי פי" הודו נמצאת רק ברקע לסיפור, אך התיאור השובה של החיים בה בשנות תחילת עצמאותה, אשר מבוסס על מחקר מקיף של הכותב ומתמקד בעושר הדתות, עורר בפעם הראשונה שזכורה לי סקרנות אמיתית לגבי הודו.

עם זאת, הסיבה לקרוא את "חיי פי" היא לא תיאור ילדות הגיבור בהודו, אשר מהווה רק חלק קטן מהסיפור. מדובר בסיפור הרפתקאה נפלא ומפתיע שכל פרט על עלילתו עלול לפגוע בחווית הקריאה. הספר הדק הזה לא ייכנס לקטגוריית "ספרות גדולה", בכל מובן שהוא, אבל בקריאתו העצורה הוא מפעיל קסם רב על הקורא. הספר תפס אותי לחלוטין ולא הנחתי אותו עד שלמרבה הצער (וקצת הקלת הזדהות עם הגיבור) ההרפתקאה המטלטלת נגמרה. הסוף מפתיע ולכן מומלץ להימנע מלקרוא תקציר מכל סוג שהוא (אפילו מפאת ספויילר לבן).

מעבר לתיאור המעניין של הודו, הקריאה הקצת מזעזעת וקצת מצחיקה טומנת בחובה עיסוק בלא מעט נושאים מעוררי מחשבה. מלבד הנושא המעט מכובס של הישרדות, שכתוב לעילא ובמקוריות ומצליח להעניק חיוּת (וחיוׁת) לנושא, הספר עוסק, כפי שהוא מצהיר, באמונה ובמשמעות הדת מול האמונה הזאת. אבל יותר מכל, הספר עוסק לדעתי במשמעותו של סיפור וחשיבותו תוך כדי התבוננות על הגבול הדק בין חיים, מוות ופנטזיה. הסופר מטפל בנושאים אליה באופן כובש ביותר.

כמו כן, צפו לגלות עניין רב בטיגריסים אחרי הקריאה.

עטיפות הספרים במהדורה העברית

גם הספר הבא שאני אדבר עליו עוסק בטיגריס. הפעם מדובר בכינויו של הגיבור, "הטיגריס הלבן" ("החיה שמופיעה בג'ונגל פעם בדור"). בניגוד ל"חיי פי", "הטיגריס הלבן" הוא מסוג הספרים שמשתחלים לקטגוריית "ספרות גדולה". "הטיגריס הלבן" כבר נכנס בזמן הקצר מאז יציאתו לתוכניות לימוד אוניברסיטאיות בתחום של Contemporary Literature. הוא ספר חשוב יותר ומשמעותי יותר. הודו היא התפאורה והגיבורה בו, ולא רק רקע כמו ב"חיי פי". אם אתם מעוניינים לקבל מבט מעניין ומפוכח מנקודת מבט של הודו הכפרית, ממנה מגיע כותב הספר ארווינד אדיגה, הספר הזה הוא הזדמנות מרתקת. בי הוא הצליח לעורר עניין גדול.

העלילה טווה את סיפורו של "מונה" (שמשמעותו ילד, שכן אביו גורר הריקשה לא יכול היה לאגור את האנרגיה הנדרשת לבחירת שם לילדו). בניגוד לגיבור "חיי פי", בן להורים מבוססים אשר מנהלים גן חיות, מונה הוא בן למשפחה כפרית ענייה מרודה מקאסטת הלוואי, "עושי הממתקים". בכפר שלו האדם שזוכה להערצת הילדים, האדם שהצליח לפרוץ בצורה המשמעותית ביותר את הכלוב הכפרי ולהתרחק ממנו, הוא נהג אוטובוס. מונה הקטן מצטיין בבית הספר ומובטח לקבלת מלגה, אך המשפחה הענייה לא יכולה להרשות לעצמה זוג ידיים שלא מפרנס ושולחת אותו לעבוד עם אחיו בבית התה. אבל מונה נולד יזם, ועוד בבית התה הוא מאזין לשיחות היושבים ולומד, מתכנן את דרכו החוצה מהחשיכה של הודו הכפרית אל הזוהר הגדול והעשיר ב"הודו המוארת".

הסיפור, כמו "חיי פי" מעביר סצינות מזוויעות אך שומר לארוך כולו על הומור מסויים. הוא כתוב מצויין דרך נקודת מבט מגוף ראשון, אשר מאפשרת חווית קריאה אוטנטית ושואבת. תוך כדי סיפורו המדהים של גיבור הספר נותן סיפורו מבט על הודו המודרנית ועוסק דרך מבט זה בתֶימות רבות: הניגוד המבעית בין הכפרים העניים של הודו לעושר הראוותני שבערים גדולות; דטרמניזם חברתי ומשמעות הדמוקרטיה בהודו; משמעות המשפחה והנאמנות אליה מול עצמאות; הגלובליזציה והחיים בין הודו לאמריקה; היחסים בין מוסלמים להינדים בצפון הודו, והצורה שבה הודו מציגה עצמה לעולם, בעיקר היחסים בינה לבין סין.

בכל מקרה, בין אם יש לכם עניין בהודו, בין אם אתם רוצים לקבל פיסה קטנה של פרספקטיבה על הודו המודרנית ובין אם פשוט מתחשק לכם לקרוא ספרים טובים מהשנים האחרונות, אני ממליץ לכם להניח את ידיכם על הספרים הללו.

ואולי הגיע הזמן שלי לקרוא את "ילדי חצות".

על טקס פרסי האמי 2010 בחמש נקודות

1. נראה שליברליות יתר טשטשה את החלטותיהם של חבר השופטים, שאמורים לחלק את הפרסים היוקרתיים על בסיס מצוינות טלוויזיונית ולא על בסיס מגדר או נטייה מינית. בחלק מהפרסים, בייחוד בקטגוריית הקומדיה, היה נראה באופן ברור ניסיון לתת עדיפות ליוצרים וליצירות שמתקשרות לתכנים הומוסקסואליים. אם לא כך, איך אפשר להסביר את העובדה שקומדיה רדודה אך עליזה כמו "Glee" הייתה התוכנית המובילה בטקס, זכתה לכל מועמדות אפשרית ואפילו היוותה את הבסיס וההשראה לטקס הפתיחה, בעוד טלוויזיה משובחת ועשויה היטב כמו "קומיוניטי" לא זכתה אפילו למועמדות אחת? את העובדה שבערך כל שחקן אפשרי ששיחק דמות של הומוסקסואל זכה למועמדות? את מחיאות הכפיים הסוערות שרעמו כששחקנית Glee הודתה בנאומה לאִשתה? אני גם לא בטוח למשל, שהזכיות החוזרות ונשנות של הסדרה Mad Man, שכבר זכתה על שלוש עונות ברצף בפרס לסדרה הטובה ביותר, עניין נדיר וראוי לציון, לא קשורות בדרך כזאת או אחרת לעובדה שהסדרה נכתבת על ידי אישה. ליברליות? יפה מאוד, אבל לחבר השופטים יש החלטה, וכשהם מקדמים טלוויזיה לא טובה ומשכיחים סדרות איכותיות בגלל עניינים כאלה, אני חושב שמה שנגרם דווקא נוגד את ערכי הליברליות.

2. בהמשך להערות על הלך הרוח הכללי בטקס, ראוי לציין את הופעתו של Jimmy Fallon כמנחה הערב. הופעתו הייתה במקרה הטוב מיותרת, ובמקרה הרע מביכה. לא פעם קטעי המעבר הבלתי נסבלים הוסיפו מבחינתי על תחושת הזעם השוטפת שהרגשתי בעקבות הזוכים המפוקפקים הרבים והפסקות הפרסומות הלא נגמרות (דברים שנגיע אליהם בהמשך). הניסיונות הקלושים של המנחה להצחיק, או להפליא ב"נגינה על הגיטרה" היו לדעתי לא רק שלא מצחיקים אלא מורטי עצבים של ממש. בעידן הנוכחי, עידן ה"ישר ולעניין", בו אתה יכול להשיג במילא את רשימת המועמדים אחר כך באינטרנט, האם באמת יש צורך בהנחיה שכזו? על אנשים להתחיל לחשוב מה תפקידו של המנחה- האם לבדר, להעביר את הזמן, להוסיף נופך כלשהו לטקס? והרי גם בחדשות הטלוויזיה כאן כבר מזמן הפסקתי לצפות עקב העובדה שאחרי כל אייטם על המגיש/ה להיאנח קלות ולומר שם תואר כלשהו, שלרוב יתחיל במ', משהו כמו "מקסים" או "מזעזע". אולי בעידן המשבר הכלכלי אפשר לחתוך את השכר המנופח של תפקיד המגיש, או לשמור אותו לבעלי כישרון מיוחד. לחילופין, אפשר להשתמש ברובוטים. אחרת בשביל מה היפנים עובדים כל כך קשה?

מקסים או מזעזע?

3. בעוד שבתמונה הכללית היו זכיות רבות שלדעתי היו צריכות להינתן למועמדים אחרים, זכייה אחת חרתה לי במיוחד, והיא ההחלטה התמוהה לתת לאדם שאני אפילו לא אטרח לברר מה השם שלו את פרס השחקן הקומי הראשי הטוב ביותר. מדובר בשחקן שמשחק את ה"חנון הנוירוטי" מ"המפץ הגדול", והבחירה בו הייתה נוראה מעצם עצמה ומעצם סביבתה; ראשית כל הבחירה רעה בגלל התפקיד הדלוח בקומדיה העלובה שהוא משחק בה, ושנית בגלל המועמדים המעולים שהיו ראויים לפרס. "המפץ הגדול", סיטקום העוסק בחייהם של "חנונים", ואני בכוונה משתמש במירכאות, כי כל הסדרה הזאת היא במירכאות גדולות, הולכת ותופסת קהל מעריצים עצום ברחבי ארצות הברית. בניגוד להצהרה של הקריין אחרי מתן הפרס לאדון מה"מפץ הגדול", שמגלם תפקיד חסר פנים שמתבסס על סטריאוטיפים של חנונים, שום חנונים לא קפצו ורקדו אחרי זכייתו (אני מקווה).הסדרה מהווה עלבון לכל חובב מדע בדיוני, מתמטיקה, או הומור באופן כולל. הבחירה הזאת הייתה רעה במיוחד בייחוד לאור העובדה שסטיב קארל, מגדולי השחקנים הקומיים האמריקאים כיום, היה מועמד על תפקידו רב הפלאים ב"המשרד", תפקיד שהיה ראוי לזכות באמי כבר לפחות פעמיים, ולא זכה. שנה הבאה קארל פורש מהמשרד. אם הוא לא יקבל את הפרס שימשיך להינתן על פי הגחמות הטיפשיות של חבר השופטים (שאולי מעדיפים לעשות "צדק עם החנונים" ולהראות עד כמה הם מקבלים את השונה), יהיה זה כתם שחור גדול מאוד להיסטוריה של הפרס. גם לארי דיוויד, שהיה מועמד על העונה השביעית והנפלאה של "תרגיע", מצחיק פי עשרת מונים מהחנון החיוור, אבל קשה לי לקרוא למה שהוא עושה משחק, והדבר מצריך דיון מעמיק יותר.

גם ב"אבודים" יש הומואים, אולי אחרי שצוות השופטים יגלה על זה הסדרה סוף סוף תקבל את ההכרה שמגיעה לה?

4. גילוי נאות: עדיין לא צפיתי בעונה השישית של אבודים. קשה לי להסביר מדוע אני בטוח שאוהב משהו מראש, אבל אני לא מאמין שהעונה השישית של אבודים יכולה לאכזב אותי. זה לא שלא הרגשתי תחושה מרה מחלקים מהסדרה פעמים רבות, בייחוד בעונה החמישית, אך מבחינתי כל מי שלומד לצפות בסדרה דרך המשקפיים הייחודיות שנדרשות על מנת להעריכה מבין שזאת סדרה שאין בה משמעות לאכזבה, שכן תכליתה היא בהרפתקאה מטורללת (ורחבת יריעה וארוכת מימדים ורחבת שחקים ושוחקת רכבים ושאר סופרלטיבים) שעובדת (כן, כמו "קולה בברז") על הצופה. אבודים יכולה להיות גרועה, אבל זה חלק מהוויה החדשנית והמדהימה שלה. היא תוכל ללכת למקומות שאני לא אוהב, אבל מה אני משנה בכלל? לכן עדיין אתייחס לעובדה המקוממת שאבודים הוזנחה לחלוטין בטקס הפרסים, חרף העובדה שלא צפיתי בעונה ממנה נלקחו המועמדים לטקס השנה. כל כך הרבה מועמדויות היו לאבודים, איך אפשר שלא לתת לה ולו פרס ניחומים קטן (למרות שמגיעים לה התותחים הכבדים)? הרי מדובר בסדרה עם חשיבות קריטית להיסטוריה של הטלוויזיה. ממה שהבנתי פרק הסיום היה מדהים והגיע לו לזכות בפרס הבימוי, אך זה כבר מעבר לדעותיי שלי. ראוי היה לתת לסדרה הזאת, שתיכנס להיסטוריה של הטלוויזיה, קצת מהכבוד המגיע לה גם בדמות הכרת האקדמיה.

5. ולסיום, נקודה קטנה; הוטרדתי, כמו שאני מאמין שכל מי שצפה בטקס הוטרד, מהפסקות הפרסומות שכיסו את רוב זמן חלוקת הפרסים. בעולמנו הנוכחי, עולם הצריכה האינטרנטית והממירים המקליטים, התפקיד החשוב מאוד (עבור המפרסמים) של הפסקות הפרסומות בטלוויזיה הולך ומאבד את ערכו. נראה שלכן, באירועים עם צופים חיים רבים סוחטים כמה שאפשר את הפרסומות, אפילו יותר מבעבר. אך מה יהיה העתיד של העניין? אני מקווה מאוד שהמדיה לא הולכת לקראת תוכן שיווקי טלוויזיוני, כמו מצעד החומוס שנראה על מסכינו שבוע שעבר בתוכנית "צחוק מעבודה", קומדיה-דלא'חרטה שהיוותה פרסומת ארוכה ובוטה ל"צבר". באמת צחוק מעבודה.

על "יום קרא קומיקס בציבור" ומשמעותו

ב28 לאוגוסט ייערך יום "קרא קומיקס בציבור" ברחבי העולם (כך לפחות שואפים מארגניו).

באירוע נתקלתי בשיטוטי ברחבי הרשת דרך הפוסטר המאוד לבבי הזה והוא הצית את סקרנותי. כשקראתי קצת על מטרותיו של האירוע באתר הרשמי שלו, התאכזבתי לגלות שהיום הזה ניעשה מהסיבות, לדעתי, הלא נכונות (וזאת כשיש סיבות טובות מאוד כן לקיים יום כזה, בייחוד בארצנו הקטנטונת).

ראשית אומר שחרף העובדה שאני לא מעריץ קומיקס פעיל במיוחד, יצא לי לטמון את ידי בצלחת בעיקר בתחום המנגה (קומיקס יפני). מדי פעם אני משתדל להזמין עבודות של אמנים אמריקאיים (למשל, לאחרונה Mouse Guard), וגאה במיוחד בעותק של Sandman הנחתם עם הקדשה אישית על ידי ניל גיימן בכבודו ובעצמו. חרף העובדה שלא מדובר בתשוקה שזורמת בעורקיי, ואני אפילו לא מחבב כל כך קומיקס כמדיום אם לומר את האמת (כשאני קורא קומיקס זה בגלל שהכתיבה והסגנון מעניינים אותי, מבחינתי אם הקומיקס היה מונפש במדויק לאנימציה היה זה טוב בהרבה, אבל זה כבר נושא לדיון שונה לחלוטין), לא פעם ולא פעמים ישבתי על מושב האוטובוס וקראתי כרך קומיקס. מעולם לא חשבתי שמדובר בבושה מסוג כלשהי, בייחוד בעידן שבו הקומיקס זוכה לעדנה נעימה גם כאן בארץ (ראו את כנס הקומיקס אנימיקס שנערך מספר ימים לפני כתיבת פוסט זה וזכה לחשיפה וכבוד). חשבתי שאם כאן, בארץ הקטנה, המאובקת והמפגרת למדי בתרבות-הפופ (למרות כל מה שהיא חושבת) אני יכול לשבת בפרהסיה וליהנות מקריאת קומיקס כפי שראוי, אז בטח ובטח שבארה"ב, ארץ מורשת הקומיקס העולמית, שאפילו מפרסמת קומיקס בעיתוניה באופן יומי (!!) ניתן יהיה להסיר דאגה מלבבך כשאתה פותח חוברת בגינה הציבורית.

ואכן, לפי כל הידוע לי אין שום בושה לקרוא קומיקס באוטובוס אמריקאי, ולכן הרמתי גבה כשגיליתי על משמעותו של היום הבינלאומי הזה. ודאי שקומיקס אינו דבר עלום שדורש חשיפה והסברים ברוב ארצות המערב. ואכן, לפי הבנתי מדוברי הכותב, אין מטרת היום לגרום לאוכלוסיית העולם לגלות מהו קומיקס או להיחשף לכותרים חדשים מהעוברים והשבים. מטרת הכותב היא, לפי ראות עיני, לפתור תסביך עצמי שגורם לו להתבייש בתחביב של עצמו ולהגיד שמדובר בעניין לגיטימי. לצלם את עצמך קורא קומיקס בציבור, כאילו מדובר במעשה אמיץ ובוטה, "מותר לי לקרוא קומיקס"! מדובר למעשה במעין מצעד גאווה. וכאן נמצאית בדיוק הבעיה, אין האירוע הזה בה מהאהבה לקומיקס, מרצון לשתף את התחביב עם העולם. מדובר בניסיון להראות שהספר שלך רלוונטי גם אם יש בו גם תמונות. חדשות ליוזם הפרוייקט: אנשים יודעים את זה, וגם אם לא, אתה לא חושב שמה שיחנך את הציבור זה קריאה יום יומית בפרהסיה, אותה קריאה שאתה משום מה מתבייש בה, ולא פריקת עול ביום אחד? אם אתה מתבייש, אולי יש לך למעשה סיבה להתבייש? גאווה באה כתולדה של בושה ורצון לנקמה בכל המזלזלים, וחבל שזה מה שמרגיש הוגה הערב. אם האירוע היה מגיע מתוך אהבה, העניין נראה שונה לחלוטין ולא היה כולל "צילומים אמיצים של אנשים קוראים קומיקס לעיניהם של אנשים אחרים!".

ועם כל זאת, אני כן חושב שבארצנו יש משמעות ליום כזה, אם נגדיר אותו באופן נכון. עם כל האירועים המשמחים שקוראים בתחום לאחרונה, שכוללים את פסטיבל אנימיקס ואתם תרגום הכותר החשוב Mouse שאף מצאתי בספריה הקרובה לביתי (די מדהים), אנחנו נמצאים בפיגור ענק. רוב האוכלוסייה, בניגוד לאוכלוסייה האמריקאית ממנה מגיע היום הזה, יכולה למנות על כף יד אחת את מספרים שמות ספרי הקומיקס שהיא שמעה עליהם, וגם קטוע גפיים יכול לסמן כמה הוא קרא. בסטימצקי עדיין אי אפשר למצוא, למעט מקרים נדירים, ספרי קומיקס. המודעות עדיין נמוכה. אם ננצל את היום הזה כדי לעורר סקרנות, לגרום לאנשים לצאת ולהשיג ספרי קומיקס, אז עשינו את עבודתינו. אבל התחביב והמדיום הוא לא בחורה שיכורה, הוא לא יתפשט בכזאת קלות. העבודה צריכה להיות קבועה, קראו קומיקס בציבור לא רק ב28 באוגוסט, למה להתבייש בתחביב לגיטימי? אל תצטלמו כמו אידיוטים מתלהמים ביום שבת הקרוב, אל תעשו מזה קרקס, ככה רק תרתיעו אנשים. בואו מאהבה, לא מנקמה, לא מתחושה שהקומיקס מוגבל ליום חם בסוף הקיץ.

בכל מקרה, בכל יום שלא יהיה, שתהיה לנו קריאה מיהנה.

על שליחות המבקר וחווית אנימציה מיסטית

מה הוא בעצם תפקידו של מבקר? לבחון את ההיצע האינסופי של יצירות בתחומים שונים, בין אם במוזיקה, ספרות, או קולינריה, ולנסות לומר אל האנשים שאין להם את שפע הזמן לבחון כמות גדולה של עבודות בתחום על מה לא כדאי שיבזבזו את זמנם היקר, ועל מה כדאי שיתעכבו. אחד הדברים החשובים ביותר שיכול מבקר לעשות הוא להביא יצירה שכוחת אל שראויה בעיניו אל תודעת הקהל.

לפני עשר שנים מעטים היו האנשים בארץ שהמונח Anime גרם לפעמונים כלשהם לצלצל בראשם. בעקבות תמורות בתחום שהתרחשו במחצית השנייה של העשור הראשון למאה, אחוז האנשים שמכירים את המושג גדל מאוד. מספר חובבי האנימה האמיר ואיתם גם הורים שרואים בסדרות שטחיות ילדותית, או אנשים שנתקלו בHentai ותופסים מהאנימה משהו אפל מאוד שקשור לסטיות הידועות של היפנים הרעים. למעשה, לא מעט מזה נכון, ותפקידי פה הוא לא לשפוט אנימה כמדיום, אך נקודת המפתח נמצאת בכך שאנימה היא מדיום, וככזה יש בה הרבה זבל, אך גם פנינים. ומבחינתי הזוהרת מכל הפנינים, וכאן אני מגיע לעניין, היא Mushishi.





אלה לא בעלי חיים, ולא צמחים. הם שונים ממיקרואורגניזמים או פטריות. רק חלקים מבני האדם יכולים להבחין בהם, אך הם מהווים את הבסיס הפרימיטיבי של החיים עצמם. מושי.

גינקו הוא מושישי, חוקר מושי. הוא נודד בעולם דמוי יפן העתיקה, בין כפרים מבודדים להרים מוריקים. האינטרקציה בין היכולות העל טבעיות (שלמעשה נמצאות במרכזו של הטבע) של המושי לבני האדם, עלולה לעורר בעיות שונות עבור אנשים, וגינקו מנסה לסייע בבעיות אלה. בכל פרק הצופה נחשף לסיפור שונה, לבעייה שונה ולהתחקותו של גינקו אחריה. ניתן להסתכל על הסיפורים האלה כמעט כסיפורים בלשיים-רפואיים, אך סיפור הבלשות הוא רק צוהר. הוא מאפשר לך להיכנס לסיפור דרמה שיכול להאיר באור חמקני אספקטים שונים בחיים שלך. הוא מאפשר לך להישאב לחוויה כמעט זנית, לדרך סיפור מדיטטיבית ממש שיש לה שורשים בפילוסופיה המתעתעת של דרום-מזרח אסיה.

הסדרה שאבה רבות מהפולקלור היפני, והאיזכורים לאגדות יפניות שונות נמצאות בכל מקום, כמו גם באווירה המיוחדת מאוד של הסדרה שנטולה כמעט לחלוטין רגעי אקשן או מלודרמה, ונבנית באופן איטי אך מעורר השתאות. הן המקורות האליליים של השינטו והן המקורות הפילוסופיים של הזן בודהיזם גם הם משחקים קלפי מפתח בפנטזיה הנפלאה הזו.

כל אפיזודה, כל סיפור, מהווה מעין אגדה אוריינטלית חדשה. הדמויות שונות, המושי שונה, הרעינות והשאלות שעולים מהפרק שונות. בפרק 21 למשל, אחד מהסיפורים המטלטלים ביותר בסדרה, גינקו מטפל באישה הרה שיולדת בתכיפות ילדים זהים אשר כל אחד מהם מתפתח מהר מקודמו. גינקו חוקר את הבעיה, שמאחוריה עומד כמו תמיד סוג מושי, ומעמיד את האימא במצב בו היא צריכה לבחור בין משפחתה המזוייפת, הקטלנית והאהובה לבין האמת והביטחון.

לפעמים הפרקים נגמרים באופן טרגי, ובאווירתה האיטית הסדרה נוטה למלנכוליה, אך פעמים רבות הסדרה נושאת איתה תחושה אופטימית. למושישי אין מסר, הכל עניין של השקפה; אדם יכול לראות פרק כטרגי ואת סיומו כאיוׁם בעוד אחר ימצא בו יופי ותקווה. הפרקים גורמים לך להרהר בתחומים שונים בחייך בעדינות אך בעיקשות ובקסם רב.

רמת ההפקה של הסדרה היא גבוהה ביותר לאורך כל אורכה. הנופים המצויירים עוצרי-נשימה, מה שמפצה על עיצוב הדמויות החד-גוני. המוזיקה הנפלאה, גם היא מבוססת על הפולקור היפני, משלימה את החוויה המיסטית. מבחינתי ההאזנה לפסקול שלה הוא כמעט כמו גינקו שמרפא את נשמתי. לכל אפיזודה יש מנגינת סיום משלה, פסנתר עם כלי הקשה וכלי פריטה מזרח-אסייתים, שנועל את הפרק באופן מושלם ונותן את הכר המדוייק לדקות של פוסט הצפייה, הדקות שאתה יושב מול המסך ומהרהר בסיפור, בשאלות, בפיתרון. שיר הפתיחה האירי המלנכולי נפלא, מושלם לאווירת המסע ומכריז (בייחוד בעולם האנימה גדוש שירי הJpop הקופצניים) מהרגע הראשון כי אתה הולך לראות משהו שונה לגמריי.

נשימה של אוויר זן נקי.



לא כולם מוצאים במושישי את מה שאני מצאתי. המים העמוקים של הסדרה עלולים להיות עמוקים מדי לאנשים מסויימים, ואף לשעמם אחרים. הפרקים הראשונים לא ידידותיים למשתמש, אבל לקהילה גדולה של אנשים בעלי סבלנות מושישי הייתה חוויה מדהימה ומתגמלת להפליא. אם שכנעתי אתכם לתת לה ניסיון, תוכלו לנסות להתחיל לצפות בה בתרגום הנפלא לעברית של Qsubs. אם הצלחתי לעמוד בשליחותי כמבקר בשאיפה והתאהבתם, אנא רכשו את הדיוידי הרשמי מאתר אינטרנט כלשהו ותמכו ביוצרים, שראוי שיתוגמלו, ואולי אף יוציאנו לעוד מסע מרתק ביום מן הימים, בין אם בהתלוות לגינקו, ובין אם על ידי כותר חדש.


*הפוסט מבוסס בחלקו על המלצה שכתבתי ב2008 באחד מהרבה מאוד בלוגים שנזנחו במיהרה שלי (הפעם אני אתמיד!), "אנימה לאנשים חושבים".

על שיגעון ההשכלה, בחינת הכניסה הפסיכומטרית לאוניברסיטאות ושאר רעות חולות בחברה הישראלית המודרנית.

החלטתי להירשם ל"פסיכומטרי".

בביקורי האחרון ב"סטימצקי", קצת לפני שטסתי, לפני בערך שלושה שבועות, ביקשתי מהמוכרת ערכת הרשמה וקניתי גם כמה ספרי לימוד שנראה היה לי שיכסו את מה שאני צריך ללמוד. התיישבתי בבית וקראתי את החוברת של ערכת ההרשמה. החוברת הדקיקה עולה 40 שקלים ואפשר להשיג כל מילה שלה בקובץ מסודר באינטרנט, מה שגרם לי לתהות איזה מין ישראלי פראייר יקנה אותה? אולי אותו ישראלי שמשלם 5000 שקל בשביל שילמדו אותו את מה שכתוב במילון שקניתי במאה שקלים. לא רק תחושת הפראייריות עומדת למבחן כשישראלי שומע את המילה "פסיכומטרי"; נראה שכל המדינה, או לפחות פלח מאוד מסויים אך גם מאוד חשוב בה, שרוי בשיגעון בעקבות הבחינה שעד לפני כמה שנים לא היה נהוג בכלל להתכונן לקראתה.

בניגוד לאנשים אחרים, שחושבים שהבחינה פסולה מיסודה, אני כן חושב שבחינה פסיכומטרית מצורה כלשהי יכולה להוות חלק מהאינדיקטור של האוניברסיטאות לגבי קבלת ו"הצלחת" סטודנט לעתיד. הבעיה היא שהבחינה במתכונתה הנוכחית, ובעיקר נקודת המבט של החברה שלה ושיגעון ההכנות שמגלגל הון-עתק היא פסולה מיסודה. האם האוניברסיטה באמת רוצה לקבל תלמיד שלא פתח ספר בחיים שלו וחצי שנה מראש התפטר מעבודתו (אני בטוח שאם יעשה מחקר על כמויות הכספים המבוזבזות בגלל אנשים שמתבצרים בעמדת NEET לקראת הפסיכומטרי הרבה אנשים ידהמו) והחל לשנן מילים כמו שד נכנס בו? האם אדם שהקדיש שנתיים מהחיים שלו על לקיחת קורסים לפסיכומטרי והיבחנויות חוזרות ונשנות, הרבה בזכות הכיס העמוק של הוריו ראוי להיכנס ללימודי הרפואה היוקרתיים והמפרכים? האם זה הוגן שבגלל שאנשים לא מוכשרים אבנו את ישבנם מול משוואות פשוטות ויצטיינו בבחינות ולאחר נכשלו בלימודיהם יעלו בתמידיות את רמת הבחינה ויגרמו לנערים ונערות מוכשרים להשדד בקורסים בתוך תעשייה צינית כזאת? בדברים שאכתוב כאן אגע בקצרה למה גורם ל"שיגעון הפסיכומטרי" ואנסה להציע הצעה חילופית לבחינה המדוברת.

מבחינתי הבעיה של הפסיכומטרי נעוצה בבעיה עמוקה יותר בחברה הישראלית ואולי בחברה המערבית בכלל, שאני אכנה כאן כ"שיגעון ההשכלה". שיגעון ההשכלה הוא גם הסיבה שכל אחד היום חושב שהוא חייב תואר ראשון, מה שמוריד את רמת האוניברסיטאות, מפיק תעשיות לא הוגנות (כמו בתי הספר ללימוד פסיכומטרי) ומקלקל את החברה שלנו יותר מאשר שעושה אותה משכילה ומודרנית. אך שיגעון השכלה זה בא לידי ביטוי עוד לפני ההגעה לתארים האקדמיים; הוא מתחיל מהבעיה של מערכת התיכונים כיום, וכשאומרים מערכת התיכונים, הרי היינו הך אם נאמר תעודות הבגרות. למרות הטרחה העצומה וההשקעה האדירה של משרד החינוך רק לכחמישים אחוזים ממסיימי שנתון י"ב יש זכאות לתעודת בגרות. בניגוד לגישה שטוענת שהילדים צריכים להשקיע יותר או שמשרד החינוך צריך להשקיע יותר, תרשו לי להציג בפניכם צורת חשיבה קצת שונה. עד לפני כמה עשרות שנים, בסיום בית הספר היסודי (שהיה אז עד סיום כיתה ח'), עובר היה הילד מספר בחינות שבדקו את המאתו האינטלקטואלית להמשך לימודים אקדמיים. בהתאם להשיגיו עד אז ותוצאות הבחינה הוחלט האם הילד יילך לתיכון עיוני וילמד לקבלת תעודת בגרות, או שיופנה לבית ספר מקצועי, שם ילמד באופן איכותי ויסודי מקצוע מועיל. בשנים האחרונות נס ליחם של בתי הספר המקצועיים עד מאוד. הם נחשבים ברירת מחדל גרועה מאוד וקיימת תפיסה בחברה שהם נחלתם של "ילדים מופרעים". התוצאה- האוניברסיטאות מותקפות באנשים לא מוכשרים עם תעודות בגרות בינוניות, דפי זהב מלאים באנשים שלא יודעים את מקצועם (תשאלו את בעל המוסך הקרוב אליכם- אין עובדים טובים בגילאים הצעירים!), אלפי בני נוער בכל מחזור מסיימים תיכון עיוני בלי תעודת בגרות, בלי יכולות ובלי עתיד. החברה חייבת להבין שלא כל אחד יכול וצריך להוציא תעודת בגרות ובטח ובטח לא תואר ראשון, ושאין בעיה עם כך. במצב הנוכחי אנחנו גם פוגמים בתשתית המקצועית של המדינה וגם מורידים את הרמה של תלמידינו והישגנו, ובכך את רמת דור העתיד. אני יודע שכוונות משרד החינוך טובות, ואני מבין את הרעיון של "תעודת בגרות לכל בן 18", אבל הוא הוכח כרע ומזיק.

ומה האוניברסיטאות צריכות לעשות, בין אם מערכת התיכונים תתאים עצמה למצב הנוכחי או לאו? ראשית כל, בחינת הפסיכומטרי, כפי שאמרתי, צריכה להמשיך להיות מדד. מה שכן, היא צריכה להשתנות הן במבנה והן בתפקידה בתהליך הקבלה של הסטודנט הפוטנציאלי. הבחינה צריכה לתת מדד ראשוני יחד עם בחינת הבגרות להאם הנבחן מתאים לאוניברסיטה ולרמה השונה של הפקולטות. לגביי הקבלה עצמה לחוגים השונים, הדבר צריך להתבצע על ידי בחינות שונות שבודקות מיומנויות שונות המתאימות לחוג. החוג לפיסיקה והחוג לספרות לא דורשים אותן מיומנויות. הבחינה הכללית צריכה לבדוק כושר אינטלקטואלי ללימודים אקדמיים, ולא להחליט על פי הציון קבלה בהתאם לביקוש, רעה חולה באוניברסיטאות כיום.

ומה השינוי שצריך להיעשות בבחינה? המיומנויות והיכולות שהיא בודקת הן נכונות והגיוניות, הבעיה היא שניתן להתכונן אליה, ובכך "לדפוק את המערכת" ולכפר על חוסר סקרנות והתאמת יכולות על ידי השקעת כסף וזמן. מדובר בדבר נורא. הסוד בהפיכת הבחינה להוגנת כלפי החברה שלנו היא, פשוט מאוד, הפיכת הבחינה למפתיעה. שינוי הפרקים וסגנון השאלות כל מועד. הוספת פרק של ידע כללי (האינדיקטור הכי טוב שיכול להיות להאם מישהו מתאים ללמידה באוניברסיטה). אני רוצה לראות את "יואל גבע" מוציא את אנציקלופדיית כל ידע העולם. צריך לשבור את אפשרויות קניית הכניסה שלך לאוניברסיטה בכסף ולהתאים אותה למוכשרים בלבד. בדרך שבה תיארתי, שמתחילה עוד מהתיכון, נוכל לבנות חברה מקצועית בה כל אדם יוכל למצוא את מקומו הנכון, להעלות את רמת המדינה מהאינסטלטור ועד האקדמאי.

מספיק שאסתכל בעמוד הראשון ב"פורום פסיכומטרי" בתפוז, כדי שאראה דוגמה קלאסית לבעיה שבבחינה הנוכחית; מישהי מבקשת המלצות לספרים שתוכל ללמוד דרכם מילים. היא מקבלת המלצה על עגנון ואומרת "התכוונתי לא לספרי קריאה אלא למילים אני מעדיפה לקרוא מילון ולא שי עגנון חחח". ה"אלפבית הטחונה" של היום היא הרופאה של מחר. המצב חייב להישתנות.