בשעה שקשה להגדיר אותה כאתמול, אמש או היום, לקח נער בן שש-עשרה את מכונית אביו ואת חברו ושעט בלי רישיון ובלי דאגות אל מוות בצורת מעיכת פחית. תסלחו לי אם יש אי אילו שגיאות דיווחיות במשפט הפתיחה הקצר, שכן לא באתי כדי לספר את סיפור המעשה אלא להעיר הערה קצרה על התקשור סביב האירוע ועל מה שהוא מלמד אותנו.
מכיוון שהתאונה התרחשה בשעה מאוחרת מאוד לא הספיקו עיתוני הבוקר להתייחס אליה, אבל כבר מהמשדרים המנומנמים של שש בבוקר ניתן היה לראות את תמונותיהם של החברים מציפות את המסך. לבושים לכל היותר בגופיה, שוכבים משתזפים בים או בחצר; הפנים והתנועות של הנערים הראו בדיוק על מה הם חשבו כשהם דהרו אתמול בלילה על הכביש.
בעולם אחֵר התנהגות הנערים הייתה מבוזת בקול רם, השוטרים היו מבטאים בנהמות הצהרות על בטיחות בדרכים והילדים היו נטמנים כשהדמעות היחידות שהיו נשפכות הן הדמעות הראויות, הנכונות והקשות של משפחות הילדים. אבל בישראל של 2010 התקשורת צריכה לצאת במסע הספדים שערורייתי לכל אדם שנהרג בתאונה לא שגרתית, גם אם הוא עבריין קטלני שיכול היה לקחת עם חייו שלו עוד חיים רבים. דודתו של ה"נהג" מבכה בערוץ 10 על כמה שהילד היה מנומס (אולי גם זכר לנעול את הדלת אחרי שגנב את המפתח למכונית שאבא שלו החביא מפניו). אותו אביו מסביר לYNET שהילד היה ילד זהב (לספר לו שהגורמטים בכלל עשויים אבץ?)
תשומת לב אדירה נתנה התקשורת כדי להאדיר את זכרם של עבריינים קטלניים. במקום להעביר מסר על מה שצריך להתנהל בכבישים. במקום להספיד אנשים רבים שמתים כאן כל שבוע שלא על ידי תאונה שניחוח פלילי עולה ממנה, אבל שתרמו באופן אמיתי לחברה שלנו. שבנו אותה, ולא הרסו אותה מתוך "שובבות נעורים". עיתון "הארץ" מקדיש מדור קצר מדי יום שישי להספד על אנשים כאלה. מספר עשרות מילים לסיפור החיים והמורשת של מיטב המדענים, אנשי-הרוח, האמנים והמחנכים שנפטרו באותו שבוע. באיזו תקשורת אנחנו חיים (אני משתמש בניסוח הזה בכוונה) ששני הפושעים שסיכנו מי-יודע-כמה רכבים שהם חלפו על פניהם לא רק שיקבלו כמה מילים, אלא כותרות בעיתון היומי? לא צריך כיום שום תרבות ושום חינוך כדי להיחתם לעד על דפי האינטרנט כ"ילד זהב".
כאב המשפחות הוא מובן וקשה, אבל אסור להצדיק מקרה כזה בשום כאב קולקטיבי של החברה שלנו. צריך לגנות בחריפות את המקרה ואת התקשורת.
*בדברים התייחסתי לנהג ולחברו כאחד, מובן שיש לחשוב האם גם החבר אשם בפשע ואם כן באיזו מידה, אבל הדבר לא רלוונטי עבור מה שכתבתי וראוי לדיון במקום אחר (אולי בסקשיין התגובות המוזנח?)
מכיוון שהתאונה התרחשה בשעה מאוחרת מאוד לא הספיקו עיתוני הבוקר להתייחס אליה, אבל כבר מהמשדרים המנומנמים של שש בבוקר ניתן היה לראות את תמונותיהם של החברים מציפות את המסך. לבושים לכל היותר בגופיה, שוכבים משתזפים בים או בחצר; הפנים והתנועות של הנערים הראו בדיוק על מה הם חשבו כשהם דהרו אתמול בלילה על הכביש.
 |
| מראים בדיוק מה הם חושבים על העולם |
בעולם אחֵר התנהגות הנערים הייתה מבוזת בקול רם, השוטרים היו מבטאים בנהמות הצהרות על בטיחות בדרכים והילדים היו נטמנים כשהדמעות היחידות שהיו נשפכות הן הדמעות הראויות, הנכונות והקשות של משפחות הילדים. אבל בישראל של 2010 התקשורת צריכה לצאת במסע הספדים שערורייתי לכל אדם שנהרג בתאונה לא שגרתית, גם אם הוא עבריין קטלני שיכול היה לקחת עם חייו שלו עוד חיים רבים. דודתו של ה"נהג" מבכה בערוץ 10 על כמה שהילד היה מנומס (אולי גם זכר לנעול את הדלת אחרי שגנב את המפתח למכונית שאבא שלו החביא מפניו). אותו אביו מסביר לYNET שהילד היה ילד זהב (לספר לו שהגורמטים בכלל עשויים אבץ?)
תשומת לב אדירה נתנה התקשורת כדי להאדיר את זכרם של עבריינים קטלניים. במקום להעביר מסר על מה שצריך להתנהל בכבישים. במקום להספיד אנשים רבים שמתים כאן כל שבוע שלא על ידי תאונה שניחוח פלילי עולה ממנה, אבל שתרמו באופן אמיתי לחברה שלנו. שבנו אותה, ולא הרסו אותה מתוך "שובבות נעורים". עיתון "הארץ" מקדיש מדור קצר מדי יום שישי להספד על אנשים כאלה. מספר עשרות מילים לסיפור החיים והמורשת של מיטב המדענים, אנשי-הרוח, האמנים והמחנכים שנפטרו באותו שבוע. באיזו תקשורת אנחנו חיים (אני משתמש בניסוח הזה בכוונה) ששני הפושעים שסיכנו מי-יודע-כמה רכבים שהם חלפו על פניהם לא רק שיקבלו כמה מילים, אלא כותרות בעיתון היומי? לא צריך כיום שום תרבות ושום חינוך כדי להיחתם לעד על דפי האינטרנט כ"ילד זהב".
כאב המשפחות הוא מובן וקשה, אבל אסור להצדיק מקרה כזה בשום כאב קולקטיבי של החברה שלנו. צריך לגנות בחריפות את המקרה ואת התקשורת.
*בדברים התייחסתי לנהג ולחברו כאחד, מובן שיש לחשוב האם גם החבר אשם בפשע ואם כן באיזו מידה, אבל הדבר לא רלוונטי עבור מה שכתבתי וראוי לדיון במקום אחר (אולי בסקשיין התגובות המוזנח?)
