ביום חמישי האחרון (27/06/2010) דיווח עיתון "הארץ" בהרחבה על תוכניתו החדשה של משרד החינוך- הכנסת שיעורי "מורשת ישראל" למערכת השעות של תלמידי חטיבות הביניים. אף על פי שניכר כי כותב הידיעה הקפיד הקפדה גדולה על איזונו, תוך כדי הצגת טעונים לשם ולשם, מהתחושה הכללית הנושבת ממנו, מההדגשה היתרה שהוא קיבל ומהטוקבקים המשתלחים ברחבי הרשת, נראה לי כי הרוח המנשבת ברחבי עם ישראל מתנגדת לרעיון בגסות יתרה. לפני שאתייחס ישירות לרעיון החדש בקולקציה העצומה של רעיונות חדשים שמנפיק כבוד שר החינוך הצעיר, ארצה להסתכל על אותה רוח, אשר אני מוצא את כיוונה מפתיע. צריך להפריד את השלילה לרעיון זה בציבור לשני זרמים עיקריים- הראשון, הזרם אשר פשוט מתנהג לרעיון של לימוד הקאנון היהודי והציוני. אולי מסיבות מודרניות, אולי מסיבות אנטי-דתיות, לדעתי מדובר פשוט באנשים שהבועה התל אביבית מנעה אספקה מסויימת של חמצן למוחם. אותה רוח כללית שמנשבת ורואה ביהדות משהו שזמנו עבר ושפתו לא ברורה, משהו קצת אפל אבל בעיקר לא אופנתי. בדיוק בגלל זרם זה משרד החינוך בא בתוכנית חדשה שאמורה לקרב אל אותה מסורת. אך כאן בדיוק גם נמצא הצד השני של המתנגדים. הזרם השני בקרב המתנגדים הוא הזרם שעייף מנסיונותיו הכושלים של משרד החינוך. האנשים שרואים שנים אחר שנים איך משרד החינוך לא רק שכושל במשימותיו הברורות והמספריות, אלא בעיקר בניסיון לקרב את הילדים אל החינוך ואל הדעת. אנשים אלה לא רואים פגם בניסיון להביא אל הכיתות את "אלטנוילנד" או את מסכת אבות, אלא מפחדים שמשרד החינוך בתוכניותיו ורפורמותיו וסטיסטיקותיו רק יגביר את המיאוס והדחייה מאותו קאנון עברי.
כפי שאני רואה את הדברים, לימוד המורשת היהודית הוא צעד מבורך שלא ברור כיצד לא הגיע קודם, במדינה המגדירה עצמה כיהודית והקימה את עצמה ממסורת עתיקת שנים, מסורת אשר היא המדרכות היחידות שעליה החברה הישראלית המפולגת נעמדת. כיצד ייתכן ותלמיד הסיים את לימודיו במערכת החינוך שלה לא ידע להתמצא בעמוד מהתלמוד הבבלי? ההסתייגות מגיעה כמובן מאותו פלג שנשחק מנסיונותיו עם משרד החינוך הישראלי, וכאן המפתח נמצא, פשוט עד כדי גיחוך, בבניית התוכנית הנכונה.
ראשית כל יש להסתכל במה מתבטאים לימודי היהדות כיום במערכת החינוך. התשובה היא פשוטה מאוד וקצרה להפליא- שיעורי תנ"ך. שיעורי התנ"ך הם אחד מהדברים המקולקלים והמקלקלים ביותר בבתי הספר כיום, מטרתם היא תמוהה ותוצאותם הרת אסון. בהסתכל על תוכנית הלימודים בתנ"ך ועל מבנה מבחני הבגרות קשה מאוד להבין מה עומד מאחוריי שיעורים אלה. האם זה רצון להביא לתלמידים, לאזרחים של מדינתנו את הידע של הסיפור המקראי על חשיבותו הרבה לתרבות האנושית ולמדינתנו בפרט? האם זה השיעורים מתבססים על לימוד התנ"ך כיצירה ספרותית או היסטורית בעלת חשיבות רבה, תוך לימוד טכניקות ספרותיות והיסטוריות/היסטוריוגרפיות? משרד החינוך מנסה לתפוס יותר מדי ביצים בשיעורי התנך ולשם כך מגייס יותר מדי סלסלות מיותרות. כמות השעות שבהם לומדים תלמידי ישראל במשך שניים עשר שנות לימודיהם תנ"ך היא אבסורדית, גדולה יותר מכמות השעות שמוקדשת לספרות ולהיסטוריה. איך בכלל אפשר להעלות על הדעת להעניק ליצירה ספרותית אחת, חשובה ככל שתהיה, יותר שעות ממה שניתן לכל הקאנון הספרותי העולמי?! ואיך בכלל אפשר לתת ללימודי התנ"ך מאות שעות, תוך שינון העובדה כי מדובר בבסיס המורשת שלנו, בעוד לתלמיד אין מושג קלוש איך התפתחה המורשת שלנו מנקודה זאת?
המפתח הוא בביטול שיעורי התנ"ך. מירב השעות היקרות יעבור לשיעורי מורשת ישראל, בהן ילמדו יצירות קנוניות בארון הספרים היהודי על בסיס הסיפור. בשיעורים יהיה דגש על טכניקות התמצאות; לא מספיק לדעת את תקציר האירועים, חייבים לתת את הכלים על מנת לגשת ולפתוח שוב תנ"ך או תלמוד ולהתמצא. יש להבין למשל, שהשפה התנכ"ית אינה שפת הדיבור השגורה בפי ילדינו. יש ללמד את הדקדוק התנ"כי ואת הניקוד על מנת שהתנ"ך יהפוך להיות נגיש יותר. יש ללמד את מבנה העמוד בגמרא כדי שלתלמיד יהיה מושג איפה ניתן לקרוא את הסוגייה ואיפה את פירושיה. עם שיעורים אלה לאורך כל שנות לימודיהם היהדות תהיה נאירה יותר, ברורה יותר ומפחידה פחות. התלמידים ייקבלו ידע בסיסי שמערכת החינוך התעלמה ממנו באופן מפתיע בשנים האחרונות, ועל היתרונות הנוספים שבלימוד טקסטים שונים מארון הספרים היהודי, למשל יכולות ההתפלפלות והדיון הנפלאות שמעניק התלמוד, לא ארחיב כאן.
שעות נוספות שיתפנו מלימודי התנ"ך יילכו לשיעורי הספרות שמקבלים מספר מגוחך של שעות, ובמסגרת זאת ובמסגרת לימודי ההיסטוריה ילמדו אותן ביצים של מושגים אקדמיים שמשרד החינוך קישר עד כה ללימודי התנ"ך, עיין בערכים תקבולת כיאסטית או היסטוריוגרף. אולי במסגרת השעות הנוספות שיינתנו בשיעורי הספרות יהיה אפשר גם להקדיש מעט זמן לעידוד קריאה חופשית-מוכוונת; את ארון הספרים היהודי הצלחנו להרחיק מאיתנו מזמן, אולי כדאי גם לשים לב שלא נרחיק את ארון הספרים העולמי.
כפי שאני רואה את הדברים, לימוד המורשת היהודית הוא צעד מבורך שלא ברור כיצד לא הגיע קודם, במדינה המגדירה עצמה כיהודית והקימה את עצמה ממסורת עתיקת שנים, מסורת אשר היא המדרכות היחידות שעליה החברה הישראלית המפולגת נעמדת. כיצד ייתכן ותלמיד הסיים את לימודיו במערכת החינוך שלה לא ידע להתמצא בעמוד מהתלמוד הבבלי? ההסתייגות מגיעה כמובן מאותו פלג שנשחק מנסיונותיו עם משרד החינוך הישראלי, וכאן המפתח נמצא, פשוט עד כדי גיחוך, בבניית התוכנית הנכונה.
ראשית כל יש להסתכל במה מתבטאים לימודי היהדות כיום במערכת החינוך. התשובה היא פשוטה מאוד וקצרה להפליא- שיעורי תנ"ך. שיעורי התנ"ך הם אחד מהדברים המקולקלים והמקלקלים ביותר בבתי הספר כיום, מטרתם היא תמוהה ותוצאותם הרת אסון. בהסתכל על תוכנית הלימודים בתנ"ך ועל מבנה מבחני הבגרות קשה מאוד להבין מה עומד מאחוריי שיעורים אלה. האם זה רצון להביא לתלמידים, לאזרחים של מדינתנו את הידע של הסיפור המקראי על חשיבותו הרבה לתרבות האנושית ולמדינתנו בפרט? האם זה השיעורים מתבססים על לימוד התנ"ך כיצירה ספרותית או היסטורית בעלת חשיבות רבה, תוך לימוד טכניקות ספרותיות והיסטוריות/היסטוריוגרפיות? משרד החינוך מנסה לתפוס יותר מדי ביצים בשיעורי התנך ולשם כך מגייס יותר מדי סלסלות מיותרות. כמות השעות שבהם לומדים תלמידי ישראל במשך שניים עשר שנות לימודיהם תנ"ך היא אבסורדית, גדולה יותר מכמות השעות שמוקדשת לספרות ולהיסטוריה. איך בכלל אפשר להעלות על הדעת להעניק ליצירה ספרותית אחת, חשובה ככל שתהיה, יותר שעות ממה שניתן לכל הקאנון הספרותי העולמי?! ואיך בכלל אפשר לתת ללימודי התנ"ך מאות שעות, תוך שינון העובדה כי מדובר בבסיס המורשת שלנו, בעוד לתלמיד אין מושג קלוש איך התפתחה המורשת שלנו מנקודה זאת?
המפתח הוא בביטול שיעורי התנ"ך. מירב השעות היקרות יעבור לשיעורי מורשת ישראל, בהן ילמדו יצירות קנוניות בארון הספרים היהודי על בסיס הסיפור. בשיעורים יהיה דגש על טכניקות התמצאות; לא מספיק לדעת את תקציר האירועים, חייבים לתת את הכלים על מנת לגשת ולפתוח שוב תנ"ך או תלמוד ולהתמצא. יש להבין למשל, שהשפה התנכ"ית אינה שפת הדיבור השגורה בפי ילדינו. יש ללמד את הדקדוק התנ"כי ואת הניקוד על מנת שהתנ"ך יהפוך להיות נגיש יותר. יש ללמד את מבנה העמוד בגמרא כדי שלתלמיד יהיה מושג איפה ניתן לקרוא את הסוגייה ואיפה את פירושיה. עם שיעורים אלה לאורך כל שנות לימודיהם היהדות תהיה נאירה יותר, ברורה יותר ומפחידה פחות. התלמידים ייקבלו ידע בסיסי שמערכת החינוך התעלמה ממנו באופן מפתיע בשנים האחרונות, ועל היתרונות הנוספים שבלימוד טקסטים שונים מארון הספרים היהודי, למשל יכולות ההתפלפלות והדיון הנפלאות שמעניק התלמוד, לא ארחיב כאן.
שעות נוספות שיתפנו מלימודי התנ"ך יילכו לשיעורי הספרות שמקבלים מספר מגוחך של שעות, ובמסגרת זאת ובמסגרת לימודי ההיסטוריה ילמדו אותן ביצים של מושגים אקדמיים שמשרד החינוך קישר עד כה ללימודי התנ"ך, עיין בערכים תקבולת כיאסטית או היסטוריוגרף. אולי במסגרת השעות הנוספות שיינתנו בשיעורי הספרות יהיה אפשר גם להקדיש מעט זמן לעידוד קריאה חופשית-מוכוונת; את ארון הספרים היהודי הצלחנו להרחיק מאיתנו מזמן, אולי כדאי גם לשים לב שלא נרחיק את ארון הספרים העולמי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה