לפני מספר שבועות הלנתי פה על החלטותיהם של חבר השופטים בועדת טקס פרסי האמי. התרגזתי במיוחד מבחירותיהם בתחום הקומדיה. כיום אני בא בראש פוזיטיבי יותר ובתקווה לנסות לבוא ממעמדי הלא קיים ולתקן מעט מן העוול- לחשוף את מי שאני יכול לחושפו אל Community, ערב עליית עונתה השנייה ויציאת מארז הDVD של עונתה הראשונה. קומיוניטי היא קומדיית מצבים של NBC שעונתה הראשונה שודרה בשנה האחרונה, וחרף הברקותיה, ביקורותיה המצויינות ומעמדה שכמעט הגיע לקאלט ברבים מהפורומים האמריקאיים בנושא, לא זכתה כמעט לתשומת לב בישראל. אני מניח שהדבר קשור גם למערך השיווק העצל של הוט אשר קנה את זכויות השידור שלה כמו גם לשפע הגדול של אזכורים מתרבות הפופ האמריקאית, אשר עלולים לפעמים לבלבל צופה שלא בקיא ביסודותיה (ראו בהמשך).
ג'ף ווינגר הוא עורך דין גא שרשיונו נשלל אחרי שהמדינה מגלה כי ה"קולומביה" ממנה קיבל את תעודת ההסמכה שלו איננה האוניברסיטה. הוא נאלץ לחזור ללימודיו, אותם הוא עושה בקומיוניטי קולג' גרינדייל. הסדרה מתמקדת בחוויותיו עם חבורה אקסצנטרית שאליה הוא מתייחס כ"קבוצת הלמידה" שלו (שהומצאה בתחילה על מנת להתחיל עם מישהי). קבוצה שכוללת, בין היתר, אם חד-הורית שחורה, גבר מזדקן וחסר מודעות עצמית (או בעצם מודעות מכל סוג שהוא) וסטודנט פלסטיני שמתקשה להפריד בין חייו לסרט הוליוודי.
משהו טוב מאוד עובר על קומדיות המצבים מאז היציאה של סיינפלד. גם ב2010 רבות מהסדרות בתחום מורכבות מ20 דקות של מעין עיסת קיטש קרה ומנסות לפנות למכנה המשותף הנמוך ביותר בעזרת צחוק שתול שמסביר לקהל מתי לפרוץ בצהלות. חרף זאת, בעשור האחרון, הפוסט-סיינפלדי, יותר ויותר סדרות הוכיחו שאפשר לעשות סיטקום אינטלגנטי, מסוגנן, ובעיקר- באמת מצחיק. קומיוניטי ממשיכה את הגל החדש של קומדיות מצבים כמו "מלקולם באמצע", "משפחה בהפרעה" ו"פילדלפיה זורחת" אבל היא בעלת אופי, סגנון וקצב ייחודים ושונים. בעבודת מהודקת של מצלמה יחידה נפרשת לפנינו ההפתעה הטובה ביותר השנה בטלוויזיה האמריקאית. קצבית וססגונית, כתובה לעילא ומשוחקת לעילא, אם אנשים יקפצו על רכבת הרפרנסים ההוליוודיים הם יהנו מנסיעה מצחיקה, אינטלגנטית, צעירה, מפתיעה ובעיקר מאוד מאוד כיפית.
כמו כל סיטקום טוב, יש לה קאסט מצויין שמשחק דמויות שקל לאהוב. היוצרים היטיבו לבנות מערך דמויות שמייצג את מגוון התלמידים של הקומיוניטי קולג' הזול, והמלהקים בחרו שחקנים שרקמו אותו עור וגידים בצורה מצחיקה באמת. האנסמבל של הדמויות צבעוני בכל משמעות אפשרית, ומכיל דמויות עם טייפקאסט קלאסי (מה שהסדרה אוהבת לעשות ממנו צחוק) לצד דמויות מפתיעות ולא שגרתיות בעליל [מי ראה במקום אחר עזתי (כן, כן, צעיר מעזה) שמכור לתרבות הפופ האמריקאית, דמות שנראה שאף פעם לא תוכל להכנס לאותה תרבות שהיא כל כך אוהבת?]. נעדרת מאווירה מהורהרת וצינית כמו סדרות אחרות בתחום כיום ("המשרד" למשל)- הדיאלוגים של קומיוניטי הם לרוב קופצניים ומהירים, ופעמים רבות מכילות אלתורים של השחקנים, מה שמראה שוב, לטעמי, על איכותם. הדיאלוגים האלה לוקחים חלק באווירה הקצבית והכיפית של הסדרה שנבנית גם על ידי השחקנים המוכשרים ובימוי קומי מעולה. האינטראצקיה של חברי המועדון בינם לבין עצמם ובינם לבין המכללה הירודה יוצרת את הסיפורים הקומיים. מבחינה פרמיסית לרוב לא מדובר בשום עניין מהפכני, אך הם כתובים מצויין בעזרת טכניקות הומור מגוונות, וזה הרי מה שמשנה בקומדית מצבים. כמעט כל טכניקה קומית מהספרים מופיעה בסדרה הזאת בצורה מוגבלת, מצחיקה ומודעת לעצמה; כשהסדרה שוברת את הקיר הרביעי, היא בונה אותו שוב ולא נותנת לסוג הומור מסויים להשתלט עליה, כמו שכל כך הרבה קומדיות שלא כתובות טוב עושות. על עניין אחד אבל הכותבים כן חוזרים כל הזמן, וזה אחד מהאטרקציות העיקריות בסדרה: האזכורים והמחוות לתרבות הפופ האמריקאית.
העניין נעוץ בעיקר בעבאד, לדעתי הכוכב הגדול של הסדרה (בגילומו של דני פודי), שהצלחתי להזכיר עד עכשיו רק פעמיים. לומד להיות במאי ומעביר את הכמות הקריטית של זמנו מול הטלוויזיה, עבאד חי את החיים ההוליוודים בצורה מעט שונה. גם כשהוא נמצא בקולג', את רוב השיחות והעלילות הוא מנתב תוך חיקוי סרטים קלאסיים (למשל, ניסיון להשלים את כל המשימות שעל צעיר בשנתו הראשונה בקולג' לעבור). חובבי תרבות הפופ האמריקאית יתמוגגו. לא רק שם באים לידי ביטוי הרפרנסים, אלה גם במקומות רבים נוספים, ואף במסגרות כלליות של פרקים- כמו למשל הפרק המצויין שבוים כמו סרט מאפיה אמריקאי, בקריינותו של, האחד והיחיד, עבאד. האהבה של הסדרה לתרבות הזאת מגיח גם כלפי אספקטים אחרים בארה"ב, כמו האהבה של פירס ל"חולצות אירוניות", הטרנד הגדול ששטף את תרבות ההיפסטרים האמריקאית. נתקלתי כבר באדם שכתב לאוניברסיטה עבודה על התרבות הפופולארית האמריקאית כפי שהיא מתבטאת בקומיוניטי, ולדעתי יכולים להיכתב עוד הרבה מילים בנושא (זה לא תפקידי כרגע).
למרות שהיא טובה כבר מההתחלה, לקח לי זמן להיתפס לסדרה. הבנתי בערך באמצע העונה כמה אני אוהב את הדמויות, את האירוניה המודעת של הכותבים, את הרפרנסים. עונתה השנייה תשודר מול "המפץ הגדול". אני מקווה מאוד שהקהל בארה"ב יהיה אינטלגנטי מספיק כדי לבחור לתת את הרייטינג ל"קומיוניטי". יהיה חבל מאוד אם נאבד את הסדרה הזאת, שהיא באמת, כמו שאומרים המבקרים, "ממתק טלוויזיוני".
ג'ף ווינגר הוא עורך דין גא שרשיונו נשלל אחרי שהמדינה מגלה כי ה"קולומביה" ממנה קיבל את תעודת ההסמכה שלו איננה האוניברסיטה. הוא נאלץ לחזור ללימודיו, אותם הוא עושה בקומיוניטי קולג' גרינדייל. הסדרה מתמקדת בחוויותיו עם חבורה אקסצנטרית שאליה הוא מתייחס כ"קבוצת הלמידה" שלו (שהומצאה בתחילה על מנת להתחיל עם מישהי). קבוצה שכוללת, בין היתר, אם חד-הורית שחורה, גבר מזדקן וחסר מודעות עצמית (או בעצם מודעות מכל סוג שהוא) וסטודנט פלסטיני שמתקשה להפריד בין חייו לסרט הוליוודי.
הטריילר המקורי של הסדרה
כמו כל סיטקום טוב, יש לה קאסט מצויין שמשחק דמויות שקל לאהוב. היוצרים היטיבו לבנות מערך דמויות שמייצג את מגוון התלמידים של הקומיוניטי קולג' הזול, והמלהקים בחרו שחקנים שרקמו אותו עור וגידים בצורה מצחיקה באמת. האנסמבל של הדמויות צבעוני בכל משמעות אפשרית, ומכיל דמויות עם טייפקאסט קלאסי (מה שהסדרה אוהבת לעשות ממנו צחוק) לצד דמויות מפתיעות ולא שגרתיות בעליל [מי ראה במקום אחר עזתי (כן, כן, צעיר מעזה) שמכור לתרבות הפופ האמריקאית, דמות שנראה שאף פעם לא תוכל להכנס לאותה תרבות שהיא כל כך אוהבת?]. נעדרת מאווירה מהורהרת וצינית כמו סדרות אחרות בתחום כיום ("המשרד" למשל)- הדיאלוגים של קומיוניטי הם לרוב קופצניים ומהירים, ופעמים רבות מכילות אלתורים של השחקנים, מה שמראה שוב, לטעמי, על איכותם. הדיאלוגים האלה לוקחים חלק באווירה הקצבית והכיפית של הסדרה שנבנית גם על ידי השחקנים המוכשרים ובימוי קומי מעולה. האינטראצקיה של חברי המועדון בינם לבין עצמם ובינם לבין המכללה הירודה יוצרת את הסיפורים הקומיים. מבחינה פרמיסית לרוב לא מדובר בשום עניין מהפכני, אך הם כתובים מצויין בעזרת טכניקות הומור מגוונות, וזה הרי מה שמשנה בקומדית מצבים. כמעט כל טכניקה קומית מהספרים מופיעה בסדרה הזאת בצורה מוגבלת, מצחיקה ומודעת לעצמה; כשהסדרה שוברת את הקיר הרביעי, היא בונה אותו שוב ולא נותנת לסוג הומור מסויים להשתלט עליה, כמו שכל כך הרבה קומדיות שלא כתובות טוב עושות. על עניין אחד אבל הכותבים כן חוזרים כל הזמן, וזה אחד מהאטרקציות העיקריות בסדרה: האזכורים והמחוות לתרבות הפופ האמריקאית.
העניין נעוץ בעיקר בעבאד, לדעתי הכוכב הגדול של הסדרה (בגילומו של דני פודי), שהצלחתי להזכיר עד עכשיו רק פעמיים. לומד להיות במאי ומעביר את הכמות הקריטית של זמנו מול הטלוויזיה, עבאד חי את החיים ההוליוודים בצורה מעט שונה. גם כשהוא נמצא בקולג', את רוב השיחות והעלילות הוא מנתב תוך חיקוי סרטים קלאסיים (למשל, ניסיון להשלים את כל המשימות שעל צעיר בשנתו הראשונה בקולג' לעבור). חובבי תרבות הפופ האמריקאית יתמוגגו. לא רק שם באים לידי ביטוי הרפרנסים, אלה גם במקומות רבים נוספים, ואף במסגרות כלליות של פרקים- כמו למשל הפרק המצויין שבוים כמו סרט מאפיה אמריקאי, בקריינותו של, האחד והיחיד, עבאד. האהבה של הסדרה לתרבות הזאת מגיח גם כלפי אספקטים אחרים בארה"ב, כמו האהבה של פירס ל"חולצות אירוניות", הטרנד הגדול ששטף את תרבות ההיפסטרים האמריקאית. נתקלתי כבר באדם שכתב לאוניברסיטה עבודה על התרבות הפופולארית האמריקאית כפי שהיא מתבטאת בקומיוניטי, ולדעתי יכולים להיכתב עוד הרבה מילים בנושא (זה לא תפקידי כרגע).
למרות שהיא טובה כבר מההתחלה, לקח לי זמן להיתפס לסדרה. הבנתי בערך באמצע העונה כמה אני אוהב את הדמויות, את האירוניה המודעת של הכותבים, את הרפרנסים. עונתה השנייה תשודר מול "המפץ הגדול". אני מקווה מאוד שהקהל בארה"ב יהיה אינטלגנטי מספיק כדי לבחור לתת את הרייטינג ל"קומיוניטי". יהיה חבל מאוד אם נאבד את הסדרה הזאת, שהיא באמת, כמו שאומרים המבקרים, "ממתק טלוויזיוני".
אני מקווה שתמונת אחת של אליסון ברי (או כמה) תגרום לכם לעשות את מה שאלף מילים שלי לא יגרמו לכם לעשות (אני מתכוון- לצפות בסדרה)
הסדרה משודרת מדי שני בערב בHOT3, וחרף העובדה שהעונה הראשונה עומדת להיגמר, אציין כאן שביום שני הבא ישודר שם הפרק המהולל "Modern Warfare" שזכה לכמה מהשבחים החמים ביותר שזכה להם פרק טלוויזיוני השנה. כמו כן, הדיוידי של העונה הראשונה יצא ביום ראשון האחרון. שידור העונה השנייה של קומיוניטי יחל בNBC ביום חמישי ה23.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה