עד לאחרונה הצעות לטרנספר נחשבו לאיזשהו סמן לאידיאולוגיה קיצונית שנמצאת מעבר לטווח הדעות המקובלות בשיח הישראלי. "טרנספירסט" היה כינוי גנאי שסימן באופן כללי אידיאולוגיה רדיקלית ששכחה את היסודות המוסריים היהודים שלנו, ונקשרה מיידית לאיזושהי סהרוריות פוליטית זרה. מדהים לראות כמה מהר זה השתנה. למרות שגם הקיצוניים שבפוליטיקאים המכהנים בישראל מקפידים לדבר על "הגירה מרצון" ולא על גירוש, שיח על גירוש הפך לנפוץ ביותר ומקובל בחברה, כשלא מעט מהטוקבקיסטים אף מקפידים להדגיש "לא מרצון, האופציה היחידה היא גירוש בכוח" (מה בדיוק ההבדל ביניהם יהיה אחד הדברים שאגע בהם בפוסט הזה). כמובן, הקריאות האלה כן נתקלות בהתנגדויות, אך ההתנגדות האלה הן כמעט תמיד פרקטיות יותר מאשר עקרוניות - הטרנספר אינו ישים, אף אחד לא יסכים לקבל אותם, הוא ימוטט את המשטרים המיטיבים של מצרים וירדן, יבודד אותנו כלכלית, או יאפשר לטרוריסטים עזתיים להתארגן מחדש בקצה השני של העולם, הרחק מעיניי מערכת הביטחון. מדהים עד כמה ההתנגדויות האלה נמנעות, כמעט בקנאות, מלהתייחס לפן המוסרי של טרנספר. מדינת ישראל לא צריכה לבצע טרנספר לא (רק) בגלל השלכות מעשיות רעות שכנראה יהיו למהלך כזה לאורך שנים, אלא בגלל שגירוש של משפחות וקהילות הוא פעולה שמהווה עוול מוסרי קיצוני, יוצא דופן, שאל לנו ללכלך את ידינו בו ב-2025. הפוסט הזה נועד לתזכר אותנו קצרות במהות ובמשמעות העוול הזה. היות וגירוש המוני מאיזור מחייה הוא עוול כל כך יסודי ואינטואיטיבי, אגע רק בקצרה בהצגת הבעיה העקרונית הבסיסית שלו, ואחר כך אפנה לחדד סוגיות ספציפיות יותר שקשורות לטרנספר ולמוסר, תוך תשובה לכמה טענות שנשמעות מימין.
נתחיל בלהזכיר בקצרה: בני אדם הם יצור שחווים קשרים משמעותיים ביותר למקומות פיזיים בהם הם גדלו או בהם הם חיו פרקי זמן משמעותיים. הסביבה הפיזית שלנו לא רק מהווה את העוגן הקהילתי, החברתי, הכלכלי והתרבותי של חיינו, היא גם מהווה חלק בלתי נפרד מהזהות העצמית שלנו, ואפילו ממשהו כמו תחושת העצמי שלנו. מחקרים מראים כי אנשים שעברו עקירה בכפייה מראים לאורך טווחי זמן ארוכים השפעות שליליות משמעותיות בבריאות, ביכולת התפקוד הכלכלית, בתוצאות החינוך שלהם, ובמדדים הפסיכולוגיים שלהם; ההשפעות הן כלליות, אך קשות וממושכות במיוחד בקרב קבוצות עניות או בעלות הון אנושי נמוך, שמתקשות יותר ליישם את התעלולים הנחושים שנדרשים כדי להתאקלם בסביבה תרבותית זרה. לא פעם הן מצוטטות כמשפיעות לרעה דורות קדימה. הפילוסופית הפוליטית קארה נין מזכירה לנו את האופן בו הבתים שלנו מכילים אינסוף סביבות שיצרנו לאורך שנים כדי לאפשר את התפקוד המנטלי שאליו אנחנו רגילים – הם מלאים בסמלים שמזכירים לנו מה משמעותי עבורנו, אובייקטים שאנחנו משתמשים בהם יום יום, או "דחיפוֹת" שנועדו לעזור לנו להקדיש את הזמן שלנו לפעולות שאנחנו רואים כחשובות (חשבו למשל על הספרייה שלכם או על "קיר התמונות" שלכם). האופן בו אנחנו מעוצבים בהתאם לסביבה בה גדלנו, והאופן בו הסביבה הזו גם עוצבה אחר כך כביטוי למי שאנחנו, הופכים את הניתוק של האדם מהסביבה הזו לסוג של קילוף של חלק מעצמו. בגלל אוסף החשיבויות הקריטיות של בית ושייכות פיזית גירוש אנשים נחשב להפרת זכויות אדם קיצונית, ולפשע מלחמה מקטגוריה מיוחדת וקשה במיוחד. גם ללא גירוש, כל אדם שחי פרק זמן ממושך במדינה זרה מכיר את הגעגוע הפיזי ממש לא רק לאנשים שהוא אוהב או לשפה בה הוא חש בנוח, אלא גם לדברים כמו הריח של האוויר והאופן בו האדמה מרגישה בו כנגד רגליו; גם אנשים שאינם לאומיים או קהילתניים במיוחד יחוו זאת. ייתכן שהעובדה שנדידה ועזיבת בית מאחור הייתה כה נוכחת בקרב דורות של יהודים היא בדיוק שהפכה את הרעיון של עקירת המונים מבתיהם לבתי מתקבל על הדעת בשיח הישראלי. עכשיו, כשהתרגלנו יותר מדי לתחושת בית והיא נהפכה למובנת מאליה, שב כנראה הצורך להזכיר את המשמעות המוסרית הבסיסית שלה.
תגובות אופייניות באתר ערוץ 14 לידיעה על מגעים עם מדינות זרות להעברת עזתים
ניתן להפריד פה בין הקשר הספציפי לסביבה האישית הצרה יותר, משהו כמו הבניין בו אתה חי, לבין הערך שמתקבל מהסביבה החברתית הרחבה יותר שלך, משהו כמו הקהילה התרבותית אליה אתה שייך; למרות שלכל אחד מהם יש ערך משמעותי ביותר, ברור שהערך הזה הוא נפרד ו"מצטבר". אם אדם מגורש מביתו או אפילו עיירתו, אך נשאר בתוך החברה הלאומית או התרבותית שהוא רגיל אליה, העוול הוא חמור פחות מלגרש אדם גם מסביבתו הרחבה יותר. יש כאן גם שאלה של הישרדות הקהילה - יציאה כאינדיבידואלים או משפחות וניתוק שלהם מהקהילה אליה היו שייכים היא חמורה יותר, ומביאה לאובדן עמוק יותר של הזיקות, ההון האנושי והמשאבים החברתיים שלהם. הסנטימנט הכללי של רבות מהתוכניות שישראלים מרמזים להם, של מזימת טלאי טלאים להוציא את העזתים לכל קצוות העולם לחיות כמשפחות בודדות, מהווה אם כך אולי את אחד האופנים הגרועים ביותר שבהן ניתן לבצע את הפשע של גירוש אוכלוסייה ממולדתה. ישנם אנשים שמנסים לטעון שעזה היא גם כך מעין מחנה פליטים ש"קיבץ" אליו אנשים מאיזורים שונים, ושלכן גם כך הקשרים שיש לעזתים לרצועת החוף הזו אינם משמעותיים, אך טענה כזו היא חלשה מאוד. רוב המשמעויות שיש לקשר החשוב של אדם למקום הן משמעויות שנגזרות פשוט משהותו הפיזית במרחב הזה, ולא מההיבטים הסימבוליים או הלאומיים של הקשר ביניהם. ילד מחובר למקום בו גדל בגלל השהות הפיזית בו וההתרגלות אליו יותר מאשר בגלל שסבי סבותיו נאמו בו נאומים.
מובן לחלוטין שהקשרים האלה לא מתקיימים עבור כל אחד, או ששיקולים אחרים יכולים להתעלות עליהם, ושלכן הם אינם מבטלים אפשרויות של הגירה. למעשה, תפיסה ליברלית מוסרית תרצה לתת מקום רחב לאפשרויות של אנשים לנסות בתים חדשים להם אולי יש להם זיקות אחרות, עם כל הכבוד לזיקות הנפוצות שנוצרות למולדת ו-hometown. עזה אינה מקום טוב לחיות בו, ולמי שרוצה לנסוע ממנה – בוודאי שלא רק שמותר לאפשר זאת, אלא שאפשור כזה הוא כנראה מוסרי וראוי. "הגירה מרצון" היא לא רק מקובלת, הוא אולי אפילו הכרחי. אך צריך לשים לב למה אנחנו מתכוונים בדיוק בביטוי הזה;1 סביר להניח שעבור בן גביר אלו מילים שמקודדות אקטים אגרסיביים שהקשר בינם לבין "רצון" עזתי הוא לכל הפחות מפוקפק. הבחירה של אנשים להגר היא לא אובייקט סטטי, אלא דבר שתלוי בגורמי pull ו-push - בסנקציות ובתמריצים. לצערי, במידה ונתיבי יציאה מעזה יהפכו למעשיים יותר, לא קשה לדמיין תרחיש שבו גורמים בממשלה יילחצו על הצבא לבצע אקטים כמו הפצצות בפאתי ערי אוהלים כדי להבהיל אנשים לברוח. הגירה תחת איומים ישירים או הפגזות, בוודאי שאינה הגירה מרצון במובן שנותן את התוקף לשינויי אוכלוסייה כאלה. פחד מהפצצות או אפילו ממשהו כמו רעב יכולים להתרחש כחלק מהמהלך של מלחמה, אך ישנו הבדל בין אקטים כאלו שהם השפעה לא מכוונת של ניסיון לפגוע בחמאס לבין ניסיון מכוון לאיים על אוכלוסייה נרחבת כדי להפחית את כמות התושבים ברצועה. כל אקט שיילחץ במכוון על אנשים שאינם מעורבים בלחימה מהווה עוול שיבטל את התוקף הנורמטיבי של "רצון" המוני להגירה. סוגייה יותר מאתגרת תיאורטית , גם אם פחות כבדה מוסרית, היא נושא התמריצים. האם משפחה מוכת גורל שהוצע לה כדי לצאת מעזה סכום כסף שהוא עבורה מסחרר אכן עקרה את ילדיה מרצון? יש כאלה שייטענו שהלחץ שסוג כזה של תמריצים מייצר גם הוא פוגע באינטגריטי של הרצון המעורב, אבל זו סוגייה מורכבת ומעורפלת מכדי לפתור אותה פה. צריך אבל לומר שיש הבדל בין לפצות משפחה על הקניין שוויתרה עליו כמחיר שוק כלשהו, לבין לנסות לשחד אותה בסכומי כסף משמעותיים יותר. בכל מקרה, כדי שהגירה תהיה הגירה מרצון, יש לשים לב תשומת לב רבה באיזה אופנים משפיעים ומעצבים את הרצון הזה, והאם כוננו לחצים לא לגיטימיים שנועדו באופן ישיר להביא אזרחים לאבד את ביתם לדורות.
פעיל ימין בחוגי הליכוד בעל גישה רבה לפוליטיקאים בפוסט עם ניסוח אופייני בנוגע לתוכניות גירוש אוכלוסייה
למרות העוול הנורא שבעקירת אוכלוסיות מביתם, ישנם פשעי מלחמה גרועים יותר. ישנם אנשים שכבר באים ומנסים להגן על מוסריות הטרנספר בכך שזה או זה או הרג העזתים (אחרת אנחנו הישראלים נמות). זאת אומרת, שישנה איזושהי הכרחיות בטרנספר שמאפשרת אותו, גם אם זה לא צעד יפה ושהוא מלכלך את ידינו. כמובן שהטענה על ההכרחיות היא דמגוגיה וסופיזם בלתי נסבלים. מאז השביעי באוקטובר, לפני שהשיח בימין עסק בטרנספר, הוא עסק לא מעט בדה-נאציפיקציה, כולל בתהליכי חינוך לאוכלוסייה המקומית. צעד כזה אולי יישמע לרבים אימפריאלי או לא רצוי מסיבה אחרת, אבל בוודאי שהוא אופציית מדיניות עדיפה מוסרית להפחתת שפיכות דמים מאשר גירושם של מאות אלפי ילדים. מובן גם שזה מהלך שישראל מעולם לא ניסתה לבצע בצורה משמעותית בעזה. להגיד שמיצינו את כל הדרכים לאפשר חיים לצד שני מיליון העזתיים ושהדרך היחידה שנותרה להבטיח את בטחוננו היא טרנספר היא אפילו לא טענה, אלה מעין דרך לתת מראית-עין של טיעון לדחף הילדי להגיד "אמא, תעשי שהבעיה הזו תעלם".
הסיכוי שיבוצע טרנספר הוא נמוך; לא רק בגלל הקשיים המדיניים. אני מאמין שבסופו של דבר הלב היהודי של המעורבים הרבים שיידרשו לכזה פרוייקט לא יאפשר להעלות ילדים לאוטובסים או סירות ולשלחם לעתיד לא ידוע. אך תוכניות מדיניוּת כאלה הן כל כך חמורות שאף הסתברות זעומה מצדיקה קול זעקה רם. ובכל מקרה, גם אם הטרנספר עצמו אינו רלוונטי כרגע, עצם שיח הטרנספר הוא אובייקט משמעותי לדיון - אנחנו צריכים לשלוט, לתחם ולשים לב לדינמיקות של השיח שלנו, ולחזור לתת לו קונטרות מוסריות ונורמטיביות שרירות.
1 זה המקום לציין למשל את האופן בו בצלאל סמוטריץ' חוזר שוב ושוב על הוצאת כלל תושבי רצועת עזה ממנה כמטרת מדיניות; נותר לתהות איזה מין סוג של רצון הוא חושב שמתקיים אצל כל שני מיליון העזתים, רבים מהם בתפיסתו תומכי חמאס לאומניים.↩
בדיקה
השבמחק