בשבת הקרובה יפרדו מנויי הוט מהערוץ המיתולוגי ביפ. במסגרת ההכנות להתנתקות הזאת, שעברה בשקט התפלמוסי, הערוץ טוחן, במסגרת ממחזרת אף מהרגיל, את מיטב להיטיו. הלופ שאפיין את ביפ לכל אורך שנותיו מגיע לשיאו- סדרות המקור שלה יוצאות בשצף ממקורו של הבַרבור הספרותי בשירה של נונסאנס במבטא תימני. מהV.O.D הסדרות הידועות יותר ופחות כבר הורדו.
אפשר לדון ארוכות במשמעות של ערוץ ביפ, במשמעות ההורדה שלו, ביחס של הוט אל הצופים וביחס של הצופים אל הוט, והדיונים האלה מתקיימים; אך גם אם קולם לא מספיק חזק לטעמי, איני כותב את הפוסט הזה כדי להצטרף לשיח המדובר. כל מה שאני רוצה זה להסב את תשומת לבכם אל הפקה אחת של ערוץ ביפ שגם אם דווקא כן קלטתם אותה בראדר שלכם, סביר להניח שיירטתם אותה בנחרה קלה.
"שלום, אני אבי ביטר ואני סלב". כך נפתחת אחת מסדרות הקומדיה העבריות הטובות ביותר שיצא לי לראות- "אבי ביטר חי בסרט". אני בטוח שחלק מהקוראים מרימים גבה. הם ימשיכו להרים גבה עוד מספר פעמים במהלך הסדרה, ורוב הפעמים הקומדיה המעולה הזאת תנצל את ההזדמנות ותירק להם אל תוך האישון.
"אבי ביטר חי בסרט", מוקומנטריה בת שישה-עשר פרקים, מתחקה אחר מסע של אבי ביטר. מדובר במסע שניתן לראותו בשני מימדים מתלכדים: המסע הקולנועי של ביטר (שהוא מסע מאוד מצחיק) והמסע הנפשי-אישי (שהוא גם כן מסע מצחיק, אבל הוא גם מסע ייצוגי ומשמעותי ואפילו קצת עצוב). במסע הקולנועי מתחקה הסדרה אחר תהליך הפקתו של סרטו החדש של ביטר- סרט חדש בשרשרת סרטיו של במאי "סרטי הקָסֶטות" האגדי. ביטר רוצה הפעם להפיק סרט "מכובד" שיפנה גם למבקרים, והוא יוצא לדרך ארוכה כדי ליצור אחד כזה. במסע האישי מדובר בניסיון של ביטר שידוע בהגדרתו-עצמו כ"המזרחי המסכן" ושהפך לסמל בממסד האשכנזי, להשיג לעצמו קצת כבוד-עצמי חזרה, ובעיקר- חיבוק חם מאותה שכבת אוכלוסייה שבעטה בו.
בפרק הראשון של הסדרה מרוכזים מספר "סלבריטאים אשכנזים" שמזדהים כמעריצי ביטר, וכאלה ממשיכים להופיע לאורך הסדרה. קוואמי דה לה פוקס, ראפר שמאלני שמגיש תוכנית מוזיקה מגה-אלטרנטיבית בגלגל"צ, התחנה שביטר מרבה להתלונן על כך שדחתה אותו, מופיע שם, כמו גם למשל שרית וינו אלעד, שאומרת שהסרטים של ביטר הם "סרטי קאלט אצלה בחבר'ה". המעריצים מצטטים ברון משפטים מתוך סרטיו ושיריו של ביטר. ביטר נראה מחייך ויודע שיש לו את עדת התומכים מאחוריו. אך מאחורי התומכים האלו קיימת הדיאלקטיקה המאוד מעניינת שמנחה את התוכנית. האם החבר'ה המכובדים יותר ופחות צוחקים עם ביטר, או על ביטר? האם יש כאן קבוצת מעריצים מול תקשורת שרוצה את דמו, כפי שהוא אומר בסדרה, או ששניהם קצת צוחקים איתו וקצת לועגים לו? האם האנשים מהאקדמיה לקולנוע, שאליהם ביטר רוצה לפנות בסרטו החדש, יכולים להעריך אותו באמת, והאם אי פעם הם שנאו אותו כפי שהוא מציג את העניין? מה המקום של ביטר, הן כאדם והן כסמל, בחברה ה"תל-אביבית"? הסדרה מסתכלת על השאלה האם היה לו סיכוי מלכתחילה כפי שהיא גם מסתכלת על השאלה האם בכלל מגיע לו סיכוי כזה. היא מתייחסת לביטר ברצינות ובכבוד, אבל מכילה גם מפגן אדיר של הומור-עצמי. למרות רגעים של מגלומניה מוחלטת ביטר מודה לחסרונותיו והוא משחק בהם רבות בסדרה. אותו יחס הפכפך, בין הכבוד לבוז, מקבלת האליטה האשכנזית בה ביטר שוחה בניסיון להפיק סרט שיקובל על ידי "האוסקר הישראלי". גם הצופה מקבל יחס דומה מהסדרה.
במרכז העבודה של התוכנית נמצאים שני אנשים: אבי ביטר, כמובן, ואיתי שגב, שביים וערך. שגב בוחר לערוך את הסדרה בצורה שתגרום פעמים רבות לאנשים לזעוק "גזענות". מה שנפלא זה ש"חי בסרט" מוציאה את השד העדתי בצורה כל כך מחודדת על ידי הצגת גזענות דו-צדדית. היא אינה מתבוננת מסתכלת על הדברים מצד אחד של המתרס. יש כאן מבט רב כיווני, שלעיתים נראה כמעט כמתנגש אך הוא למעשה תמיד משלים, דרך צלמתו של שגב ואמרותיו של ביטר. מצד אחד, הסדרה מתעדת את אבי ביטר בהתנהגויות והתבטאויות שהן אנטי-אשכנזיות בבירור, מה שגרם לטוקבקיסטים לשייף את מקלדותיהם. אך הצופה שישב ויצפה בסדרה יכול לראות כאן מה שנראה כגזענות ברורה דווקא מהצד השני. נראה כאילו איתי שגב מתכוון להציג את ביטר כבהמה גסה שעולבת באינטליגנציה של הצופים. דמותו השמנה, העצבנית, המקללת, המרימה סיגריות מהרצפה, היא לא פעם דוחה ממש, אפילו גרוטסקית. העריכה ששוזרת בכל הפרקים את הרגעים המגוחכים ביותר מסרטיו מדגישה זאת. מי שיצפה ב"חי בסרט" חמש דקות יתלונן שהסדרה גזענית כלפי אשכנזים, אך מי שיחזיק פרק שלם עלול לחשוב שמה שהבמאי ניסה לעשות כאן הוא להסכל במבט ציני, אולי אפילו מרושע, על דמותו הפרימיטבית של ביטר כמעט סמן ימני של המזרחיות בישראל. הוא עלול לפקפק בכך שהסדרה באה לתת את הכבוד שאבי ביטר מכריז עליו, ולחשוב שהיא דווקא לועגת לו. ההפכפכיות הזאת, בין הכבוד לבין הזלזול, נמצאת במרכז הסדרה, והיא מצליחה כל כך טוב בזכות חוש הומור עצמי מפותח ביותר. ביטר מוכן ללעוג לעצמו, ההפקה מוכנה ללעוג לעצמה, וגם הצופה יאלץ ללמוד ללעוג מעט לעצמו על מנת לקבל את החוויה המלאה מהתוכנית. בזכות העשייה המצויינת הזאת ליווי ביטר במשך הפרקים הפכה מבחינתי לחוויה הרבה יותר מחייבת מהמצופה. בפרק הראשון צפיתי כי הפרומו הצליח לשכנע אותי להתיישב מול המסך, אבל ככל שהפרקים התקדמו גיליתי באיזו ציפייה אני נמצא לקראת שבת בלילה (אני עדיין זוכר שאז שודר הפרק השבועי בשידור הבכורה, לפני כשנתיים).
הדיאלקטיקה בסדרה באה לידי ביטוי לא רק ברעיונות שהיא מעלה, אלא גם בסגנון שבו הסדרה כתובה ומופקת. לפרקים היא בורקסית להפליא, מביאה את מיטב הקאלט הביטרי אל המסך בדמות טקסטים שמזכירים את סרטיו (כאן ראוי להזכיר את האנסמבל הבלתי נשכח של חבריו של אבי, שכוללים, בין היתר, את צ'יקו הגורילה ואת שאול הנמוך). אך בו זמנית היא מכילה הומור "איכותי" שיגרום עונג רב לכוזרים (אם כבר הזכרנו קאלט, אין ספק ש"כוזרים" הוא המם הגדול של הסדרה) שצופים בסדרה, זאת בעיקר בדמות של בדיחות רבות שמתקשרות לקולנוע ועטופות, שוב, בהומור עצמי משובח (למשל- בסצינה שדובר קוסאשווילי מנחה את ביטר בנושא קונטיניואיטי, חדי העין ישימו לב לחולצה של ביטר, שצבעה משתנה פתאום). הסדרה, שעוקבת אחרי ביטר בפגישתו עם עולם קולנוע הסינמטקים והברנז'ה התל אביבית, מערבבת גם כאן את שתי הקצוות לכדי בלבול נפלא ומאוד מצחיק של הצופה (ביטר על סרטו של ברגמן "פרסונה": "אני הולך למשחטה של חנניה, מביא עין של כבש (...)- נהיה לי אותו סרט".)
"חי בסרט" היא אמנם דיאלקטית, אך האלמנטים המנוגדים הם שמשלימים אותה לסדרה כל כך טובה. השמן והרזה יוצרים כאן אמנם סדרה שזועקת מדיסוננס, אך למרות זה הצופה לא יכול שלא להגיד שהדברים עשויים בהרמוניה. אפילו כשמתארים אותה אי אפשר להימנע מסתירות.
ממבט ראשון הצופה יזעק שהסדרה גזענית. אחרי שיכנס לעומקה הוא ינסה לחשוב על מי בדיוק צוחקים פה. ממצמץ מול המסך, הצופה יעביר עצמו מתישהו לשאלה האם הסדרה נועדה להצחיק אותו, או שמא היא צוחקת עליו, כמו שהיא רומזת כמעט בגסות מספר פעמים, ופעם אחת בריש גלי, באחת מסצינות הסיום הגדולות ביותר שיצא לי לראות בכל ימי חיי הטלוויזיונים. לשאלת האם הזאת אין תשובה שחורה, וגם לא תשובה לבנה.
כמובן שבסיס כזה הוא לא מספיק רק באחיזה התיאורטית של התסריט- "חי בסרט" משתמשת בו כדי להיות באמת מצחיקה ומעניינת כמעט לכל אורכה (לקראת הסוף היו נקודות חולשה, בייחוד בפרקי הצילומים של הסרט, אך הסדרה התעשתה על עצמה עם סיומה המרהיב). הסדרה מתבססת על קו עלילה רציף ומגובש תוך שמירה על פרקים תמטיים. כבר אחרי פסיפס הפתיחה מקבל הצופה שני פרקים של "ביטר בלימודי קולנוע" ו-"ביטר בלימודי משחק". הפרקים האלה מבהירים היטב את הרוח הכללית של הסדרה (אם לא אהבתם אותם, היא כנראה לא בשבילכם). מכאן מתחילים פרקים שיש להם גם משמעות נפרדת מהתפיסה הכללית של הסדרה; בפרק הרביעי אנחנו רואים את ההתנגשות בין אבי ביטר לצורה של ישראליוּת שאינה תל-אביביוּת כשאבי מבקר בקיבוץ לשם עבודה על הדמות שיגלם בסרטו החדש. בפרק השביעי אנחנו נחשפים במלוא העוצמה לתא המשפחתי של ביטר, שעל ייצוגו כאבא ואיך כל זה מתחבר למה שכתבתי פה אני אתן לסוציולוגים לכתוב (לצערי הרב סדרה כזאת לא תקבל יחס כמו שיצירה ספרותית הרבה פחות טובה תקבל).
"חי בסרט" מתכתבת רבות עם קולנוע וטלווזיה, לפעמים לועגת לדוגמאות המופת ולפעמים עושה להם כבוד. מעניין שהסדרה כולה מתנקזת לפרק סיום שהוא דוגמת-מופת לאיך צריכה סדרת טלוויזיה להסתכם ולהסתיים. מבחינת עלילה יש כאן חיבור קצוות מושלם וסגירת מעגל שמעלה חיוך גדול על הצופה, אך בעיקר יש כאן בעיטה חזקה לעבר איבריו המוצנעים של הצופה, בעיטה שמסכמת את הרעיונות העל-עלילתיים של הסדרה.
בעוד אני עובר על רשימת הפרקים אני נזכר בקטעים רבים וטובים- ניאומו הקאלטי של אבי נגר בפרק שיקום התדמית, הראיון שהתפוצץ עם כתב פנאי-פלוס בפרק היח"צנות... אני חושב שאם יש משהו ששכחתי להזכיר בפוסט הזה, שהוא ככל הנראה הדבר הארוך ביותר שאי פעם יכתב על הסדרה הזאת, זה שהיא מאוד מאוד מצחיקה. יש בה גם רבדיות מפתיעה בהומור, והצופה המסור יוכל לגלות כל פעם בדיחות סמויות יותר מן העין, לכל כיוון הומור שהסדרה פונה אליו.
"אבי ביטר חי בסרט" היא סדרה שמצליחה לגרום לך רגשות אשם ורגשות אשם על כך שחשת רגשות אשם. היא מצחיקה במובן הפרימיטיבי של הצחקה כמו שהיא גם אינטלגנטית. היא בהמית ובוהמית בו זמנית. עכשיו היא תרד מהמסך ותסתפק בפינה טחובה באתר קשת, שם היא נדחקת בפרסומות ולא מקבלת אפילו מקום לכל פרקיה, מפנה את הבמה לאחים הכוזרים מאמריקה.
אפשר לדון ארוכות במשמעות של ערוץ ביפ, במשמעות ההורדה שלו, ביחס של הוט אל הצופים וביחס של הצופים אל הוט, והדיונים האלה מתקיימים; אך גם אם קולם לא מספיק חזק לטעמי, איני כותב את הפוסט הזה כדי להצטרף לשיח המדובר. כל מה שאני רוצה זה להסב את תשומת לבכם אל הפקה אחת של ערוץ ביפ שגם אם דווקא כן קלטתם אותה בראדר שלכם, סביר להניח שיירטתם אותה בנחרה קלה.
 |
| תמונה היא השהייה מעולה שיוצרת מתח אצל הקורא |
"שלום, אני אבי ביטר ואני סלב". כך נפתחת אחת מסדרות הקומדיה העבריות הטובות ביותר שיצא לי לראות- "אבי ביטר חי בסרט". אני בטוח שחלק מהקוראים מרימים גבה. הם ימשיכו להרים גבה עוד מספר פעמים במהלך הסדרה, ורוב הפעמים הקומדיה המעולה הזאת תנצל את ההזדמנות ותירק להם אל תוך האישון.
"אבי ביטר חי בסרט", מוקומנטריה בת שישה-עשר פרקים, מתחקה אחר מסע של אבי ביטר. מדובר במסע שניתן לראותו בשני מימדים מתלכדים: המסע הקולנועי של ביטר (שהוא מסע מאוד מצחיק) והמסע הנפשי-אישי (שהוא גם כן מסע מצחיק, אבל הוא גם מסע ייצוגי ומשמעותי ואפילו קצת עצוב). במסע הקולנועי מתחקה הסדרה אחר תהליך הפקתו של סרטו החדש של ביטר- סרט חדש בשרשרת סרטיו של במאי "סרטי הקָסֶטות" האגדי. ביטר רוצה הפעם להפיק סרט "מכובד" שיפנה גם למבקרים, והוא יוצא לדרך ארוכה כדי ליצור אחד כזה. במסע האישי מדובר בניסיון של ביטר שידוע בהגדרתו-עצמו כ"המזרחי המסכן" ושהפך לסמל בממסד האשכנזי, להשיג לעצמו קצת כבוד-עצמי חזרה, ובעיקר- חיבוק חם מאותה שכבת אוכלוסייה שבעטה בו.
בפרק הראשון של הסדרה מרוכזים מספר "סלבריטאים אשכנזים" שמזדהים כמעריצי ביטר, וכאלה ממשיכים להופיע לאורך הסדרה. קוואמי דה לה פוקס, ראפר שמאלני שמגיש תוכנית מוזיקה מגה-אלטרנטיבית בגלגל"צ, התחנה שביטר מרבה להתלונן על כך שדחתה אותו, מופיע שם, כמו גם למשל שרית וינו אלעד, שאומרת שהסרטים של ביטר הם "סרטי קאלט אצלה בחבר'ה". המעריצים מצטטים ברון משפטים מתוך סרטיו ושיריו של ביטר. ביטר נראה מחייך ויודע שיש לו את עדת התומכים מאחוריו. אך מאחורי התומכים האלו קיימת הדיאלקטיקה המאוד מעניינת שמנחה את התוכנית. האם החבר'ה המכובדים יותר ופחות צוחקים עם ביטר, או על ביטר? האם יש כאן קבוצת מעריצים מול תקשורת שרוצה את דמו, כפי שהוא אומר בסדרה, או ששניהם קצת צוחקים איתו וקצת לועגים לו? האם האנשים מהאקדמיה לקולנוע, שאליהם ביטר רוצה לפנות בסרטו החדש, יכולים להעריך אותו באמת, והאם אי פעם הם שנאו אותו כפי שהוא מציג את העניין? מה המקום של ביטר, הן כאדם והן כסמל, בחברה ה"תל-אביבית"? הסדרה מסתכלת על השאלה האם היה לו סיכוי מלכתחילה כפי שהיא גם מסתכלת על השאלה האם בכלל מגיע לו סיכוי כזה. היא מתייחסת לביטר ברצינות ובכבוד, אבל מכילה גם מפגן אדיר של הומור-עצמי. למרות רגעים של מגלומניה מוחלטת ביטר מודה לחסרונותיו והוא משחק בהם רבות בסדרה. אותו יחס הפכפך, בין הכבוד לבוז, מקבלת האליטה האשכנזית בה ביטר שוחה בניסיון להפיק סרט שיקובל על ידי "האוסקר הישראלי". גם הצופה מקבל יחס דומה מהסדרה.
במרכז העבודה של התוכנית נמצאים שני אנשים: אבי ביטר, כמובן, ואיתי שגב, שביים וערך. שגב בוחר לערוך את הסדרה בצורה שתגרום פעמים רבות לאנשים לזעוק "גזענות". מה שנפלא זה ש"חי בסרט" מוציאה את השד העדתי בצורה כל כך מחודדת על ידי הצגת גזענות דו-צדדית. היא אינה מתבוננת מסתכלת על הדברים מצד אחד של המתרס. יש כאן מבט רב כיווני, שלעיתים נראה כמעט כמתנגש אך הוא למעשה תמיד משלים, דרך צלמתו של שגב ואמרותיו של ביטר. מצד אחד, הסדרה מתעדת את אבי ביטר בהתנהגויות והתבטאויות שהן אנטי-אשכנזיות בבירור, מה שגרם לטוקבקיסטים לשייף את מקלדותיהם. אך הצופה שישב ויצפה בסדרה יכול לראות כאן מה שנראה כגזענות ברורה דווקא מהצד השני. נראה כאילו איתי שגב מתכוון להציג את ביטר כבהמה גסה שעולבת באינטליגנציה של הצופים. דמותו השמנה, העצבנית, המקללת, המרימה סיגריות מהרצפה, היא לא פעם דוחה ממש, אפילו גרוטסקית. העריכה ששוזרת בכל הפרקים את הרגעים המגוחכים ביותר מסרטיו מדגישה זאת. מי שיצפה ב"חי בסרט" חמש דקות יתלונן שהסדרה גזענית כלפי אשכנזים, אך מי שיחזיק פרק שלם עלול לחשוב שמה שהבמאי ניסה לעשות כאן הוא להסכל במבט ציני, אולי אפילו מרושע, על דמותו הפרימיטבית של ביטר כמעט סמן ימני של המזרחיות בישראל. הוא עלול לפקפק בכך שהסדרה באה לתת את הכבוד שאבי ביטר מכריז עליו, ולחשוב שהיא דווקא לועגת לו. ההפכפכיות הזאת, בין הכבוד לבין הזלזול, נמצאת במרכז הסדרה, והיא מצליחה כל כך טוב בזכות חוש הומור עצמי מפותח ביותר. ביטר מוכן ללעוג לעצמו, ההפקה מוכנה ללעוג לעצמה, וגם הצופה יאלץ ללמוד ללעוג מעט לעצמו על מנת לקבל את החוויה המלאה מהתוכנית. בזכות העשייה המצויינת הזאת ליווי ביטר במשך הפרקים הפכה מבחינתי לחוויה הרבה יותר מחייבת מהמצופה. בפרק הראשון צפיתי כי הפרומו הצליח לשכנע אותי להתיישב מול המסך, אבל ככל שהפרקים התקדמו גיליתי באיזו ציפייה אני נמצא לקראת שבת בלילה (אני עדיין זוכר שאז שודר הפרק השבועי בשידור הבכורה, לפני כשנתיים).
הדיאלקטיקה בסדרה באה לידי ביטוי לא רק ברעיונות שהיא מעלה, אלא גם בסגנון שבו הסדרה כתובה ומופקת. לפרקים היא בורקסית להפליא, מביאה את מיטב הקאלט הביטרי אל המסך בדמות טקסטים שמזכירים את סרטיו (כאן ראוי להזכיר את האנסמבל הבלתי נשכח של חבריו של אבי, שכוללים, בין היתר, את צ'יקו הגורילה ואת שאול הנמוך). אך בו זמנית היא מכילה הומור "איכותי" שיגרום עונג רב לכוזרים (אם כבר הזכרנו קאלט, אין ספק ש"כוזרים" הוא המם הגדול של הסדרה) שצופים בסדרה, זאת בעיקר בדמות של בדיחות רבות שמתקשרות לקולנוע ועטופות, שוב, בהומור עצמי משובח (למשל- בסצינה שדובר קוסאשווילי מנחה את ביטר בנושא קונטיניואיטי, חדי העין ישימו לב לחולצה של ביטר, שצבעה משתנה פתאום). הסדרה, שעוקבת אחרי ביטר בפגישתו עם עולם קולנוע הסינמטקים והברנז'ה התל אביבית, מערבבת גם כאן את שתי הקצוות לכדי בלבול נפלא ומאוד מצחיק של הצופה (ביטר על סרטו של ברגמן "פרסונה": "אני הולך למשחטה של חנניה, מביא עין של כבש (...)- נהיה לי אותו סרט".)
"חי בסרט" היא אמנם דיאלקטית, אך האלמנטים המנוגדים הם שמשלימים אותה לסדרה כל כך טובה. השמן והרזה יוצרים כאן אמנם סדרה שזועקת מדיסוננס, אך למרות זה הצופה לא יכול שלא להגיד שהדברים עשויים בהרמוניה. אפילו כשמתארים אותה אי אפשר להימנע מסתירות.
ממבט ראשון הצופה יזעק שהסדרה גזענית. אחרי שיכנס לעומקה הוא ינסה לחשוב על מי בדיוק צוחקים פה. ממצמץ מול המסך, הצופה יעביר עצמו מתישהו לשאלה האם הסדרה נועדה להצחיק אותו, או שמא היא צוחקת עליו, כמו שהיא רומזת כמעט בגסות מספר פעמים, ופעם אחת בריש גלי, באחת מסצינות הסיום הגדולות ביותר שיצא לי לראות בכל ימי חיי הטלוויזיונים. לשאלת האם הזאת אין תשובה שחורה, וגם לא תשובה לבנה.
כמובן שבסיס כזה הוא לא מספיק רק באחיזה התיאורטית של התסריט- "חי בסרט" משתמשת בו כדי להיות באמת מצחיקה ומעניינת כמעט לכל אורכה (לקראת הסוף היו נקודות חולשה, בייחוד בפרקי הצילומים של הסרט, אך הסדרה התעשתה על עצמה עם סיומה המרהיב). הסדרה מתבססת על קו עלילה רציף ומגובש תוך שמירה על פרקים תמטיים. כבר אחרי פסיפס הפתיחה מקבל הצופה שני פרקים של "ביטר בלימודי קולנוע" ו-"ביטר בלימודי משחק". הפרקים האלה מבהירים היטב את הרוח הכללית של הסדרה (אם לא אהבתם אותם, היא כנראה לא בשבילכם). מכאן מתחילים פרקים שיש להם גם משמעות נפרדת מהתפיסה הכללית של הסדרה; בפרק הרביעי אנחנו רואים את ההתנגשות בין אבי ביטר לצורה של ישראליוּת שאינה תל-אביביוּת כשאבי מבקר בקיבוץ לשם עבודה על הדמות שיגלם בסרטו החדש. בפרק השביעי אנחנו נחשפים במלוא העוצמה לתא המשפחתי של ביטר, שעל ייצוגו כאבא ואיך כל זה מתחבר למה שכתבתי פה אני אתן לסוציולוגים לכתוב (לצערי הרב סדרה כזאת לא תקבל יחס כמו שיצירה ספרותית הרבה פחות טובה תקבל).
"חי בסרט" מתכתבת רבות עם קולנוע וטלווזיה, לפעמים לועגת לדוגמאות המופת ולפעמים עושה להם כבוד. מעניין שהסדרה כולה מתנקזת לפרק סיום שהוא דוגמת-מופת לאיך צריכה סדרת טלוויזיה להסתכם ולהסתיים. מבחינת עלילה יש כאן חיבור קצוות מושלם וסגירת מעגל שמעלה חיוך גדול על הצופה, אך בעיקר יש כאן בעיטה חזקה לעבר איבריו המוצנעים של הצופה, בעיטה שמסכמת את הרעיונות העל-עלילתיים של הסדרה.
בעוד אני עובר על רשימת הפרקים אני נזכר בקטעים רבים וטובים- ניאומו הקאלטי של אבי נגר בפרק שיקום התדמית, הראיון שהתפוצץ עם כתב פנאי-פלוס בפרק היח"צנות... אני חושב שאם יש משהו ששכחתי להזכיר בפוסט הזה, שהוא ככל הנראה הדבר הארוך ביותר שאי פעם יכתב על הסדרה הזאת, זה שהיא מאוד מאוד מצחיקה. יש בה גם רבדיות מפתיעה בהומור, והצופה המסור יוכל לגלות כל פעם בדיחות סמויות יותר מן העין, לכל כיוון הומור שהסדרה פונה אליו.
"אבי ביטר חי בסרט" היא סדרה שמצליחה לגרום לך רגשות אשם ורגשות אשם על כך שחשת רגשות אשם. היא מצחיקה במובן הפרימיטיבי של הצחקה כמו שהיא גם אינטלגנטית. היא בהמית ובוהמית בו זמנית. עכשיו היא תרד מהמסך ותסתפק בפינה טחובה באתר קשת, שם היא נדחקת בפרסומות ולא מקבלת אפילו מקום לכל פרקיה, מפנה את הבמה לאחים הכוזרים מאמריקה.
אני לא יודעת מה להגיד לך, מצד אחת אני מאוד אוהבת לראות את ביטר בסרטים, מצד שני הסדרה הזאת היתה יותר מדי אפילו בשבילי.
השבמחקשמחה שזה נגמר.