על נחרנות ואנטישמיות בהולנד.

ביום חמישי (השישה באוגוסט) בשעות הערב נחתתי חזרה במדינת ישראל מחופשה משפחתית בהולנד. להפסיד את השבוע של שיאי החום המדוברים בנוף הכמעט קלישאתי של פרות ושבשבות היה תענוג גדול, וכשאתה עומד בטרמינל והפקידה הישראלית צועקת ומחרחרת והאנשים נדחפים ומחרחרים אתה מבין עד כמה היית צריך להישאר עוד קצת. אבל עם כל התברכותם ותכנונם מדינה מתוקתקת ונעימה זאת, שכדיוע לכולם עמוסה לעייפה באתרים מעניינים מכל תחום שהוא, ההתרשמות האחרונה שלי מההולנדים עצמם הייתה לא טובה. שלוש סיבות לכך;

I

הנמנום הרובוטי שבו מציים תושבי המדינה; בשעה חמש מיליוני לבני שיער (וכמה עשרות אלפי צהובי שיער שנטמעים בתוכם) רוכבים על האופניים הזהות שלהם לבתיהם הזהים (שלרוב יכילו ויטרינה גדולה עם וילון חצי סגור וכמה מזכרות שנועדו להראות את טוב טעמו של בעלי הבית). את הערב הם מבלים ישובים בחושך (לא נעים להדליק חשמל ולהטריח את הטורבינות החטובות) עם עוגה וכפית (לא חד פעמית!). אחרי שעה חמש פשוט אין עם מי לדבר. מתאנו עצמנו אחרי יום טיולים ארוך אוכלים כל פעם בעשר בערב מקדונלדס (או במקרה הפחות נעים, שקית דוריטוס בתחנת דלק), כי כל דבר אחר סגור. קלקול קיבה והטרחה מציקה של שעות סגירה של אתרים שונים הפריעו למרבה הצער להנאה מהטיול. ההשערה לפשר העניין עלתה בי אחרי שהתעוררתי בבקתה הנאה שלנו (וכשמגיעה המלצה אז מגיעה- Citta Romana resort) והתעוררתי מהאור שחדר מבעד לוילון. ההולנדים, למרבה הצער, לא שמעו על תריסים. שימוש בוילונות כדי להתפאר בכמה עציצים והרצון העז לשמור על הסביבה גרמו להולנדים ללכת לישון בשש ולקום בחמש. ארץ ירוקה אבל נוחרת.

כבשים ושבשבות. הרועה כבר כבר הלך לישון.

II

ההולנדים אולי אוהבים פרות, אבל הם בהחלט לא אוהבים יהודים! אחרת איך תוכלו להסביר את הסיפור האנטישמי הבא?:
לאמסטרדם הגענו לראשונה במסגרת הטיול אחרי ערב של הסתובבות בכמה אתרים באיזור. רצינו לפתוח את שהייתנו בעיר בשייט-תעלות תיירותי כדי לקבל תמונה כללית על העיר. השעה הייתה בערך שמונה בערב, וחנינו בקרבת מקום של מקום הרשמה לאחד השיוטים שעליו שמעתי המלצה חמה. בקרבת מקום היה מדחן חניה. יותר משלושים דקות העברנו בניסיון לתפעל את המדחן המאוד לא ידידותי הזה, שבין היתר לא מסביר את דרכי התשלום באנגלית, חרף היותו במרכז איזור התיירות. קרוב לחצי שעה טרחנו על מנת להוציא תו חנייה והגענו לסף ייאוש, עד שציפור-לילה אמסטרדמית חנה גם הוא בקרבת מקום וניסה להפעיל את המכונה לשווא. המדחן, חד וחלק, היה מקולקל. עייפים ורצוצים החלטנו לכתוב פתק מנומס ולהסביר את הסיטואציה לפקח הלילה ההולנדי. ההסבר באנגלית הצביע על כך שהמדחן היחידי באיזור מקולקל, היה בהיר ולבבי ונתלה במקום בולט על האוטו, ואנחנו מותשים התחלנו בדרכנו על תעלות אמסטרדם. כעבור חצי שעה כבר חזרנו לאוטו, היה מגוחך שנחשוב שיש הפלגה בשעה כזאת. אמרנו שנחזור למכונית ונתדיין לאין להמשיך. כמובן, שבחצי השעה הזאת הספקנו לקבל קנס תמוה על 55 יורו, על שני סעיפים; סעיף של 50 יורו וסעיף של 4.90 (רציתי לסרוק את הקנס ולצרף כדי שאולי איזה קורא מתמצא יוכל לתרגם, אבל הספקתי כבר לאבד אותו). מעניין שגם האיש שניסה לעזור לנו קיבלת קנס. בטח גם הוא יהודי, זה מסביר למה הוא היה כל כך נחמד אלינו. בעצבנות אדירה על חוסר הצדק המשווע החלטנו לנסוע למוזיאון היחיד שפתוח בשעה כזאת- המוזיאון שבבית אנה פראנק. מוזיאון שהוא ביסודו ההולנדים שהלשינו על היהודייה המסכנה עושים ממנה ימבה כסף. לא פלא שבדרך ראיתי גרפאיטי של Kill Zion.

גראפיטי אנטישמי באמסטרדם, תמונה להמחשבה בלבד.

III

מורגלים באנטישמיות ההולנדית החלנטו לנסוע באחד הימים להאג, עיר שבה הקפדנו לפסוע בזהירות על המדרכות כדי שלא נילקח לבית הדין הקרוב על הפעלת כח-יהודי באופן מוגזם. אחרי שראינו כמה אתרים מעניינים בעיר, ואפילו זכינו בחינם ליהנות מתערוכה מצויינת של צילומי טבע שהייתה פתוחה לכל (מה שנתן רושם טוב על העיר), התחלנו להסתובב קצת באופן אקראי בשכונותיה, וזאת הייתה אחת החוויות האומללות בטיול מבחינתי. אבל לא הייתי מספר על זה אם לא סיום הערב. קצנו במקדונלדס והיינו רעבים, ולבסוף מצאנו מקום שאינו פאסט-פוד שהיה פתוח- Popocatepetl
, מה שנראה היה כמו מסעדה מקסיקנית ממוצעת (לאחר מכן התברר לי שמדובר ברשת, אחרי שנתקלתי בעוד סניף בעיירה הארלם (כן, כן, אין סוף לגזענות בהולנד) שליד אמסטרדם). כל אחד מאיתנו שילם את המחיר של 15 יורו (שנראה היה שוטף עיניים מאוד אחרי שגרת המקדונלדס) עבור מנת פאחיטס, וציפינו למנה האהובה שאנחנו בממשפחה אוהבים לאכול ולבשל לעיתים קרובות. מה שהגיע היה הרבה תירס עם קצת חתיכות עוף שומניות ושלוש טורטיות בקוטר של ארבעה ס"מ. הרגשתי עלבון אדיר, אבל גם זה לא הייתה הסיבה שבעטיה בחרתי לכתוב על המסעדה הזאת; בתחילת הארוחה ביקשנו שני "מים גדולים", לא ציינו אם מינארליים או פשוט קנקנים מהברז, כי לא ממש היה איכפת לנו. קיבלנו שני בקבוקי טקילה מרשימים ובהם מים שמולאו מהברז. ביקשנו מילוי מחדש לקראת סוף הארוחה, וראינו את הברמן מוזג אל בקבוקי האלכוהול מברז המים האחורי. חוייבנו על שמונה יורו בעקבות שתיית המים האלה, שני יורו לכל מילוי של בקבוק טקילה מעלה אבק במים מהברז. אולי הברמן הוא הנכד של זה שהלשין על אנה פראנק, אולי הוא פשוט היה עייף.

ההר המקסיקני שעל שמו קרויה רשת המסעדות. עדיף לפקוד את הלוע בעת ההתפרצות מאשר את סניף המסעדה בהאג. ותביאו מים מהבית.

***

אבל לא נסיים בנימה הזאת- במוזיאון אשר (Escher) בהאג, אותה עיר עם בית הדין הבינלאומי הידוע לשמצה, בספר המבקרים, התנוססו בכל עבר כתובות של שני עמודים עם מגני דוד וכתובות "ישראל בנשמה ויאללה מלחמה". הראנו לאנטישמים האלה. בכל זאת, קצת גאווה ישראלית.

על פיקסאר, ילדים, אנימציה ומבוגרים.

בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי מיואש יותר ויותר ממגוון הסרטים שמספקת לנו הוליווד. אולי זה אני ואולי זו התעשייה, אבל אני מוצא את עצמי פעם אחר פעם מתקשה במציאת סרט הוליוודי שיעניין אותי מלכתחילה, וכשאני מוצא אחד- לרוב אני מתאכזב. הדבר גרוע במיוחד בקיץ; דווקא בתקופה שבית הקולנוע המוחשך והממוזג מהווה מפלט מצויין, האולמות מוצפים בהמשכונים הידועים לכל ברמתם המפוקפקת, בסרטי ילדים בסגנון "חיות מדברות 17- יש צחוקים", מעט סרטי קומיקס ממוצעים ומעט סרטי אקשן ממוצעים. אך למרות זאת, בכל קיץ אני יודע שבין כל סרטי הזבל, בין כל סרטי הילדים שנועדו לספק איזשהו בייביסטיר להורים המיוזעים, סטודיו פיקסאר יפתיע ויתעלה על עצמו כל פעם מחדש עם פנינת אנימציה שהמונח סרט ילדים יעליבה.

בשנים האחרונות פיקסאר מספקת לנו סרטים מעולים מדי קיץ. גם השנה הם לא איכזבו עם "צעצוע של סיפור 3", אך העובדה שסרט טוב כל כך נמצא לדעתי נמוך יחסית ברשימת הסרטים הטובים ביותר של הסטודיו, רק מראה על האיכות הגבוהה של הסרטים של פיקסאר. למרות שהרוב מחשיבים את נקודת המפנה של פיקסאר והפריצה הגדולה שלה ליציאת "מוצאים את נימו" בשנת 2003, אז שמם של פיקסאר הדהד בחוזקה לראשונה ולא לחלוטין תחת הכיסוי של מעטה דיסני, לדעתי שנת הפריצה של פיקסאר הייתה ב2004, עם יציאת הסרט "The Incredibles". "מוצאים את נימו" זכה להד רב ופופולאריות רבה ושם את פיקסאר על המפה עקב הגרפיקה החדשנית והיפיפיה שהציג, אך מבחינתי "משפחת סופר-על" מהווה נקודת מפנה מכיוון שהוא האב טיפוס החדש לסרטי פיקסאר שאנו רואים כל שנה מאז; הרפתקאת אנימציה מסחררת עם אקשן והומור משובח, כשבתוכו הסרט גדוש ברעיונות מעניינים שחורגים ממה שאנו רואים לרוב בסרטי ילדים. נסתכל למשל על סרטם של פיקסאר משנה שעברה, Up, כדוגמה לסרט כזה; בעוד הסרט מורכב בעיקר מהרפתקאה צבעונית ביותר, כמעט סוריאליסטית וגדושה בהומור, סיפור המסגרת והעניין שעומד מאחורי הרפתקאה זאת, עוסק בנושאים קשים כמו מוות, הזדקנות והגשמת חלומות. ב"משפחת סופר על" הסרט מלא בכל טוב סאב-טקסט על המשפחה האמריקאית המודרנית, ב"מכוניות" האקשן של המכוניות המואנשות חושף בפנינו את אמריקה הישנה, זאת שנשכחה על הדרך, ואפילו נוגע ביחסים בין-גזעיים. סרטם האחרון של פיקסאר "צעצוע של סיפור 3", עוסק בהתבגרות, מחזוריות תוך כדי ההרפתקאה המטורפת והמצחיקה עד דמעות, שמכילה בין היתר, את כל מאפייני סרטי בתי הכלא.

הסרטים של פיקסאר הם לא סרטי ילדים שדוחפים לך בסופו של דבר מסר כזה או אחר או רעיון למחשבה, אלא סרטי הרפתקאות אנימציה מלאות אנרגיה וריגוש שמשלבים לאורכם ובאופן חכם להפליא רעיונות מעוררי מוח ונוגעי לב. פיקסאר מבינים שכשמפיקים יצירה לילדים, אפשר עדיין ליצור סרט אינטלגנטי ואיכותי שיתאים לאנשים באשר הם, ולא רק אם הם, כמאמר המשורר, "אנשים קטנים". הסרטים פונים לכולם ומצליחים לספק הרבה יותר משעה וחצי בעולם הקולנוע; סרטי פיקסאר הם סרטים טובים של ממש, בכל סטנדרט שהוא.

בסרטם "למעלה", פיקסאר מציגים את אחד מהרגעים הקולנועיים המרגשים ביותר שיצאו מהוליווד זה זמן רב.

לצערי הרב, גם בשנת 2010, עם הכלים הטכנולוגיים והמסורת ארוכת השנים של האנימציה, מעטי מעט מנצלים את האנימציה ליצירת סרטים טובים באמת, אותה מטרה נעלה שפיקסאר עומדת בה. רוב השימוש באנימציה נעשה עדיין עבור סרטי ילדים. המחשבה שעומדת מאחורי זה היא ככל הנראה שהסרטים שילדים רוצים הם עתירי דמיון רב יותר, ולכן קל יותר להפיק אותם דרך הציורים הנעים. רוב סרטי הילדים, לצערינו הרב, הם לא סרטי פיקסאר, והציורים הממוחשבים כיום בעיקר מציגים עלילה קלושה עם בדיחות קלושות שמספקים מברוח קלוש מקשיי היום יום. מלבד פיקסאר, אני יכול לחשוב רק על סטודיו אחד שמבין שבסרטי ילדים ניתן לעשות הרבה יותר מזה, לפנות לקהל רחב יותר, לאתגר את הילדים ואף את הוריהם ותוך כדי זה לספק חוויה מרנינה וכיפית, וזהו סטודיו ג'יבלי, הסטודיו היפני של הבמאי הנודע ועטור הפרסים ושבחי המבקרים, הייאו מיאזאקי (宮崎 駿, Miyazaki Hayao). הסרטים שיוצאים מסטודיו ג'יבלי שונים מאוד מהסרטים שיוצאים ממחשביהם של פיקסאר, ולא רק בגלל המימד החסר, הסרטים של סטודיו ג'יבלי שואבים הרבה מהפולקלור היפני ומתרבותה והם מספקים חוויה שונה בתכלית. אין בהם ניסיון ברור לעורר חשיבה כלפי נושאים שונים, אך יש בהם קסם רב ומיוחד שפונה למבוגרים הן כילדים, והשימוש אצלם באנימציה ככלי מלא דמיון חורג בהרבה ממה שנעשה במערב ומטשטש את הרעיון של מהו סרט ילדים, בדיוק כפי שפיקסאר עושים, וכאן אני רואה את המכנה המשותף שעושה את שני הסטודיואים האלה כל כך טובים- ההבנה שגם לילדים מגיע לקבל חווית קולנוע איכותית ומוקפדת, בצורה שגם ההורים המלווים שלהם יהנו לא פחות, ולפעמים אפילו יותר.


מעטים מדי הסרטים שאינם פונים לילדים ועושים שימוש חכם אמיתי באנימציה, ולרוב מדובר ב"סרטים אומנותיים", כאלו שמופיעים בפסטיבלים ולא עושים את דרכם לקניונים או למסך הקטן. נראה שבעקבות השימוש הנרחב באנימציה ככלי לסרטי ילדים, נשכח מהלב שאנימציה היא כלי שמאפשר לך לברוא מציאות שאין אפשרות ליצור בצילום. המשמעות של המילים האלה הולכת ודועכת יחד עם השימוש הגובר והאיכותי באפקטים מיוחדים, שמהווים עצמם אנימציה ומשולבים למעשה בכמעט כל סרט שתבחרו לראות בקולנוע הקרוב לביתכם. דוגמה לסרט שאינו פונה לילדים ועושה שימוש נפלא באנימציה הוא "ואלס עם באשיר", שעושה שימוש בה על מנת להגביר את המרחק כלפי המאורעות ולחזק את האווירה הטריפית הכללית שמלווה את האירועים. אך סרטי מבוגרים עלילתיים באנימציה הם דבר נדיר מאוד, שמגיע בעיקר מיפן. ביפן, בעלת תרבות עשירה של קומיקס ואנימציה (בשפתם, manga ו-anime בהתאמה), סרטים וסדרות שפונים למבוגרים נעשו באנימציה דו מימדית במשך שנים רבות, ועדיין נעשים (חרף טיבם המדרדר). הרעיון הזה נשמע כמעט מגוחך במערב, וחבל שכך, אבל במהלך 30 השנה האחרונות כותרים יפניים רבים באנימציה אשר יכולים לפנות לכל אחד יצאו, והם נעים בטווח ז'אנרים עצום. החל מדרמות ריאליסטיות ועד חוויות פנטזיה מיסטיות. מי שרוצה להתרשם מהצורה המהודקת בה דרמה למבוגרים נעשית בסרט אנימציה יכול להתנסות בסרטי Ghost in The Shell, ולמי שרוצה לחוות חוויה זנית נפלאה וארוכת טווחה, חייב לעצמו לנסות את הסדרה מ2005, Mushishi. קאנון גדול של סדרות טלוויזיה וסרטים קיים בתחום מיפן, ובעוורוננו חבל שרבים מפספסים אותו. מי ייתן ונלמד קצת מהיפנים, ונרתום יותר את האנימציה אל הקולנוע שלו; אולי ככה יהיה קצת יותר מה לראות בקיץ הזה, ונרוויח משהו מהזמן שבו אנחנו מתחבאים בקרירות החשוכה של אולם הקולנוע.

על יחסו המקולקל של משרד החינוך ללימודי היהדות

ביום חמישי האחרון (27/06/2010) דיווח עיתון "הארץ" בהרחבה על תוכניתו החדשה של משרד החינוך- הכנסת שיעורי "מורשת ישראל" למערכת השעות של תלמידי חטיבות הביניים. אף על פי שניכר כי כותב הידיעה הקפיד הקפדה גדולה על איזונו, תוך כדי הצגת טעונים לשם ולשם, מהתחושה הכללית הנושבת ממנו, מההדגשה היתרה שהוא קיבל ומהטוקבקים המשתלחים ברחבי הרשת, נראה לי כי הרוח המנשבת ברחבי עם ישראל מתנגדת לרעיון בגסות יתרה. לפני שאתייחס ישירות לרעיון החדש בקולקציה העצומה של רעיונות חדשים שמנפיק כבוד שר החינוך הצעיר, ארצה להסתכל על אותה רוח, אשר אני מוצא את כיוונה מפתיע. צריך להפריד את השלילה לרעיון זה בציבור לשני זרמים עיקריים- הראשון, הזרם אשר פשוט מתנהג לרעיון של לימוד הקאנון היהודי והציוני. אולי מסיבות מודרניות, אולי מסיבות אנטי-דתיות, לדעתי מדובר פשוט באנשים שהבועה התל אביבית מנעה אספקה מסויימת של חמצן למוחם. אותה רוח כללית שמנשבת ורואה ביהדות משהו שזמנו עבר ושפתו לא ברורה, משהו קצת אפל אבל בעיקר לא אופנתי. בדיוק בגלל זרם זה משרד החינוך בא בתוכנית חדשה שאמורה לקרב אל אותה מסורת. אך כאן בדיוק גם נמצא הצד השני של המתנגדים. הזרם השני בקרב המתנגדים הוא הזרם שעייף מנסיונותיו הכושלים של משרד החינוך. האנשים שרואים שנים אחר שנים איך משרד החינוך לא רק שכושל במשימותיו הברורות והמספריות, אלא בעיקר בניסיון לקרב את הילדים אל החינוך ואל הדעת. אנשים אלה לא רואים פגם בניסיון להביא אל הכיתות את "אלטנוילנד" או את מסכת אבות, אלא מפחדים שמשרד החינוך בתוכניותיו ורפורמותיו וסטיסטיקותיו רק יגביר את המיאוס והדחייה מאותו קאנון עברי.

כפי שאני רואה את הדברים, לימוד המורשת היהודית הוא צעד מבורך שלא ברור כיצד לא הגיע קודם, במדינה המגדירה עצמה כיהודית והקימה את עצמה ממסורת עתיקת שנים, מסורת אשר היא המדרכות היחידות שעליה החברה הישראלית המפולגת נעמדת. כיצד ייתכן ותלמיד הסיים את לימודיו במערכת החינוך שלה לא ידע להתמצא בעמוד מהתלמוד הבבלי? ההסתייגות מגיעה כמובן מאותו פלג שנשחק מנסיונותיו עם משרד החינוך הישראלי, וכאן המפתח נמצא, פשוט עד כדי גיחוך, בבניית התוכנית הנכונה.

ראשית כל יש להסתכל במה מתבטאים לימודי היהדות כיום במערכת החינוך. התשובה היא פשוטה מאוד וקצרה להפליא- שיעורי תנ"ך. שיעורי התנ"ך הם אחד מהדברים המקולקלים והמקלקלים ביותר בבתי הספר כיום, מטרתם היא תמוהה ותוצאותם הרת אסון. בהסתכל על תוכנית הלימודים בתנ"ך ועל מבנה מבחני הבגרות קשה מאוד להבין מה עומד מאחוריי שיעורים אלה. האם זה רצון להביא לתלמידים, לאזרחים של מדינתנו את הידע של הסיפור המקראי על חשיבותו הרבה לתרבות האנושית ולמדינתנו בפרט? האם זה השיעורים מתבססים על לימוד התנ"ך כיצירה ספרותית או היסטורית בעלת חשיבות רבה, תוך לימוד טכניקות ספרותיות והיסטוריות/היסטוריוגרפיות? משרד החינוך מנסה לתפוס יותר מדי ביצים בשיעורי התנך ולשם כך מגייס יותר מדי סלסלות מיותרות. כמות השעות שבהם לומדים תלמידי ישראל במשך שניים עשר שנות לימודיהם תנ"ך היא אבסורדית, גדולה יותר מכמות השעות שמוקדשת לספרות ולהיסטוריה. איך בכלל אפשר להעלות על הדעת להעניק ליצירה ספרותית אחת, חשובה ככל שתהיה, יותר שעות ממה שניתן לכל הקאנון הספרותי העולמי?! ואיך בכלל אפשר לתת ללימודי התנ"ך מאות שעות, תוך שינון העובדה כי מדובר בבסיס המורשת שלנו, בעוד לתלמיד אין מושג קלוש איך התפתחה המורשת שלנו מנקודה זאת?

המפתח הוא בביטול שיעורי התנ"ך. מירב השעות היקרות יעבור לשיעורי מורשת ישראל, בהן ילמדו יצירות קנוניות בארון הספרים היהודי על בסיס הסיפור. בשיעורים יהיה דגש על טכניקות התמצאות; לא מספיק לדעת את תקציר האירועים, חייבים לתת את הכלים על מנת לגשת ולפתוח שוב תנ"ך או תלמוד ולהתמצא. יש להבין למשל, שהשפה התנכ"ית אינה שפת הדיבור השגורה בפי ילדינו. יש ללמד את הדקדוק התנ"כי ואת הניקוד על מנת שהתנ"ך יהפוך להיות נגיש יותר. יש ללמד את מבנה העמוד בגמרא כדי שלתלמיד יהיה מושג איפה ניתן לקרוא את הסוגייה ואיפה את פירושיה. עם שיעורים אלה לאורך כל שנות לימודיהם היהדות תהיה נאירה יותר, ברורה יותר ומפחידה פחות. התלמידים ייקבלו ידע בסיסי שמערכת החינוך התעלמה ממנו באופן מפתיע בשנים האחרונות, ועל היתרונות הנוספים שבלימוד טקסטים שונים מארון הספרים היהודי, למשל יכולות ההתפלפלות והדיון הנפלאות שמעניק התלמוד, לא ארחיב כאן.

שעות נוספות שיתפנו מלימודי התנ"ך יילכו לשיעורי הספרות שמקבלים מספר מגוחך של שעות, ובמסגרת זאת ובמסגרת לימודי ההיסטוריה ילמדו אותן ביצים של מושגים אקדמיים שמשרד החינוך קישר עד כה ללימודי התנ"ך, עיין בערכים תקבולת כיאסטית או היסטוריוגרף. אולי במסגרת השעות הנוספות שיינתנו בשיעורי הספרות יהיה אפשר גם להקדיש מעט זמן לעידוד קריאה חופשית-מוכוונת; את ארון הספרים היהודי הצלחנו להרחיק מאיתנו מזמן, אולי כדאי גם לשים לב שלא נרחיק את ארון הספרים העולמי.

אודות

שוב ושוב אני אומר לעצמי כי הפעם אני אתמיד בכתיבה, ופעם אחר פעם אני מגלה כי הימים חלפו ונשארתי עם אותה פסקת היכרות. לפעמים אני גם שוכח את הסיסמה של הבלוג או האתר, או כל מערכת תבניתית נוצצת שאני מגלה וגורמת לי להגיד שוב ושוב שהפעם אני אתמיד עם הכתיבה, ואז יש לי תירוץ מסוג כלשהו ואני אומר לעצמי שכשתנחת עליי המוזה, או שכשסוף סוף יתפנה לי מעט זמן, אני כבר אמצא מערכת תבניתית חדשה ומושכת וחדשה וכבר אתמיד עם הכתיבה.

על פי החוק הראשון של ניוטון, כל מה שאני צריך כדי להתמיד זו דחיפה קטנה ושיעזבו אותי בשקט, נראה איך זה יעבוד.